ביום שני, 29 בספטמבר 1941, החודש לפני 80 שנה, התחולל טבח יהודי קייב בירת אוקראינה. במשך שתי יממות קצרו מכונות הירייה של יחידות החיסול הגרמניות 33,771 מיהודי העיר, שרוכזו בבאבי יאר - גיא צר הסמוך לעיר, וטמנו את גופותיהם במה שמתואר כקבר האחים הגדול בהיסטוריה האירופית.

סרגיי לוזניצה, כיום מהבולטים ביוצרי הסרט התיעודי באירופה, מקדיש לאירוע המזוויע את "באבי יאר. קונטקסט", שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל הסרטים הירושלמי, שבועות מספר לאחר בכורתו העולמית שנערכה בפסטיבל קאן. בסרט זה, כמו גם בכמה מעבודותיו הקודמות ("בלוקדה", "המשפט", "לוויה ממלכתית"), מעצב לוזניצה יצירה קולנועית חדשה על סמך חומרים מצולמים שאותם אסף בארכיונים שונים. כמו במקרים קודמים, גם הפעם מוותר הבמאי על מוסכמה מוכרת ביצירה הדוקומנטרית - הוספת קול רקע כאילו ניטרלי, המפרט בדרך כלל עובדות המבהירות את ההקשר ההיסטורי של האירועים המצולמים, ובכך כמו מובעת עמדת היוצר על השתלשלות האירועים.

זאת ועוד: בעצם בחירת השם לסרט - "באבי יאר. קונטקסט", מצביע לוזניצה על כוונתו הנחושה לחולל על הבד מעין שיעור היסטוריה למתקדמים. שהרי הקונטקסט, ההקשר בין הדברים, הוא המלאכה המובהקת של ההיסטוריון. והנה כי כן, מוזמנים פה הצופים לאירוע פילמאי באורך של שעתיים, המורכב מצילומי ארכיון בלבד, ובתוך כך נדרשים לעצב בעצמם את ההקשרים בין הדברים המצולמים.

ומה מצולם? הנה הסתירה העמוקה שתמיד תמיד תוסיף ותפלג את העוסקים בפענוח העבר. בראשית שנות ה־60 התבלטו בבתי הקולנוע באירופה סרטי התעודה הסנסציוניים בסדרת "מונדו קאנה" של האיטלקי גואלטיירו ז'אקופטי, שהציגו בפני הצופה לבן העור זוועות שונות שלוקטו מכל קצוות תבל, ובייחוד באזורים נידחים באפריקה, מזרח אסיה או איי פולינזיה. באחד מחלקי הסדרה, "אדיו אפריקה" (1966), תועדה הוצאה להורג של שבויים באחת מהמלחמות האזוריות במזרח היבשת.

אז גם נודע כי מצלמותיו של ז'אקופטי אכן תיעדו הוצאה להורג שכזו, אלא שהצילומים המקוריים השתבשו איכשהו. לכן ביקש הבמאי ממפקדי כיתת היורים סיבוב נוסף, עם קורבנות נוספים, של הוצאה להורג. כלומר, הקולנוען יזם רצח מתועד במצלמותיו. נכון הוא שלחץ מטעם האו"ם הביא להסרת 12 דקות מהסרט המוגמר, שבהן נראתה הזוועה הזו, אבל את המומתים למען "התיעוד" זה כבר לא כל כך עניין.

על רקע הסיפור הזה צפה ועולה אחת הסצינות הראשונות בסדרת סרטי העלילה "היימאט" (1984) של אדגר רייץ. בסצינה זו מתואר אחד מגיבורי הסדרה, שהשירות במלחמת העולם השנייה עבר עליו כצלם המתעד פעילות של חיילי ארגון האס־אס. כמו ז'אקופטי גם הוא מצלם סצינה של הוצאות להורג - חיסול יהודים - וגם המסרטה שלו נדפקת לפתע, ויש צורך לחזור על "התיעוד". כלומר, לרצוח בני אדם נוספים, כדי לספק את הפרפקציוניזם של הצלם.

התנהגויות אלה עמדו במרכז תפיסת עולמו הקולנועית של קלוד לנצמן הצרפתי, כשהוא ניגש לעצב את היצירה הטיטאנית שלו, "שואה" (1985). הכלל הפילמאי הראשון שאותו נקט לנצמן היה האיסור שגזר על עצמו - הוא סירב להשתמש בצילומי ארכיון כלשהם, משום שלדבריו זווית הראייה של קטעי הארכיון היא נאצית; שהרי היא מנציחה את זווית הראייה של הצלם, שכמעט בכל מקרה היה נאצי.

הלקח המובא ב"היימאט", או שהתחולל באתר הצילומים של "אדיו אפריקה", זה שליווה באדיקות את לנצמן, לא ממש מעניין את לוזניצה ב"באבי יאר. קונטקסט". מרבית הסרט מורכבת מקטעים שצילמו הנאצים כשכבשו את הערים לבוב (כיום לביב) וקייב, ובתוך כך הצעידו המוני אוקראינים במצעדי השפלה, שתועדו עבור מכונת התעמולה המשוכללת של יוזף גבלס.

במקביל, משתמש לוזניצה ב"באבי יאר. קונטקסט" גם בקטעים שצולמו על ידי צוותי תעמולה סטליניסטיים, כשהערים הללו - לבוב וקייב - שוחררו מאוחר יותר על ידי הצבא האדום מכוחות כיבוש הגרמניים. כלומר, שני מקורות סינמטוגרפיים משמשים בסיס לשיעור ההיסטוריה היומרני שלוזניצה מחולל על הבד, ושניהם טובלים בתועמלנות ישירה. לא בטוח שזוהי הדרך הנכונה להאיר על הבד את אותם הקשרים היסטוריים שיסייעו לצופה בן זמננו להבין איך קרה שרצח של 33,771 בני אדם עבר בשקט ובשלווה בקרב תושבי קייב, ואף שקע בשכחה בזיכרון הקולקטיבי במהלך שנות ה־50.

מספר האימים 33,771 מומתים הוא מספר מוקפד שננקב על ידי הרוצחים הגרמנים. גם המספר המאגי כמעט, שישה מיליון נרצחים יהודיים במהלך שנות הרייך השלישי, סופק לראשונה על ידי הנאצים. נטען בעבר שהיה זה אדולף אייכמן, שהתהדר בפני עוזריו על ההספקים המצוינים של צבאות ההשמדה הגרמניים, ובשמו צוטט המספר הזה במהלך משפט נירנברג (1946), שבו עמדו לדין ראשי המשטר הנאצי.

מי ספר את כלל הקורבנות, ומאיזה יום מתחילה ספירתם? על תעלומה זו מתעכב דוד פישר בסרטו "המספר העגול", שבשבוע שעבר נחשף לראשונה בפסטיבל ירושלים, ובחג סוכות ייצא לסבב הקרנות בסינמטקים ברחבי הארץ. איך המספר כה עגול, והאם הוא בכלל מדויק? כיום עלולה התהייה הזו להוות צעד ראשון בדרכם של מכחישי השואה לסוגיהם, אך האם באמת אסור להרהר בזה בקול רם?

פישר, עם לשון תקועה בלחי, יוצא למסע בין היסטוריונים ישראלים, המתקוטטים סביב נקודה עקרונית זו, ובתוך כך חושפים לעתים מנגנונים של עיגול קצוות, טשטוש מכוון של האמת, ושימוש מניפולטיבי בהיסטוריה לשם רווחי תעמולה ארעיים. כאילו שלא די היה בדוגמה של סרגיי לוזניצה. יהודה באואר, מוותיקי החוקרים של קורות השואה, מתנגד עקרונית למושג ששת המיליונים, משום שלדבריו זהו "מספר נאצי". כמו לנצמן, גם באואר מסרב להסתמך על העדות הנאצית. אך מצד שני, הוא מפתיע כשהוא בכלל שולל את הצורך לגלות כמה יהודים בכלל חוסלו באושוויץ, מיידאנק או באתרי מוות אחרים.

מול דור הוותיקים (הכולל גם את פרופ' דינה פורת ואת גבריאל בך, שופט העליון לשעבר) מתבלטים ההיסטוריונים החדשים של השואה (חנה יבלונקה, עמר ברטוב ונוספים), שנאמנותם למסמכים ולעדויות ממקור ראשון עולה על מחויבותם האוטומטית לאידיאולוגיה הציונית ולאופני היישום שלה. ההתנצחות בין המלומדים בסרטו של פישר יכולה הייתה לשמש גם את לוזניצה, אילו היה באמת רוצה ליצור סרט על אודות ההקשרים ההיסטוריים השונים שנפגשו בגיא ההריגה סמוך לקייב. אבל הוא לא. 