"שלושה גברים בבומל": מתגלגלים על אופניים ומתגלגלים מצחוק עם גיבורי "שלושה בסירה אחת"

ג'רום ק' ג'רום, "שלושה גברים בבומל", מאנגלית: יונתן בר, קמין, 270 עמ'

שנה טובה הייתה 1900. לפני שתי מלחמות העולם ואובדן התמימות, אחרי איחוד גרמניה, עת "הריין, כנהר צעיר ובלתי מנוסה, לא היה בטוח לחלוטין בדרכו". שלושה חברים יוצאים לבומל, הלא הוא מסע קצר בגרמנית, או "טיול לשם הנאה". טיול אופניים רב־אירועים ועתיר תקלות ביער השחור ומחוצה לו, עם זנבות ססגוניים לפני ואחרי. שורו, הביטו וראו מי מדוושים פה להנאתם ובעיקר להנאתנו. אותם הגיבורים עצמם של "שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)" - ג'רום המספר, ג'ורג' והאריס, אז רווקים כולם וכעת נשואים ברובם ובעלי משפחות שחפצים להימלט לזמן מה מביתם ומחייהם החדשים, וכמה טוב שכך.

"שלושה בסירה אחת" ראה אור 11 שנים לפני "שלושה גברים בבומל", כשג'רום היה רק בן 30, והתגלה כקלאסיקת הומור שאינה מתכלה או מתבלה, ושבכוחה עדיין לסדוק צלעות מרוב צחוק ובמקרה המתון רק לשתק מלתעות מעומס חיוכים.

הספר הראשון ניתח את דמותו של הגבר הבריטי כפי שמחקרים מדעיים מושקעים ועבודות אומנות מהוללות לא הצליחו לעשות מעולם. הספר השני ממשיך במלאכה, אבל מרחיב את היריעה ומנתח את דמות הגבר האירופי, ובעיקר הגרמני (עם התייחסות מסוימת גם לאזרחים ממין נקבה של האומה המתגבשת), כפי שזו משתקפת בעיני הג'נטלמנים מהממלכה המאוחדת, שבאים לרגע ורואים כל פגע. ברור שעצם ההסתכלות של הבריטים על אחיהם ליבשת מלמדת עליהם לא פחות, ובכל מקרה קשה לחשוב על פינוק נעים יותר לחג מאשר צלילה חוזרת למעלליהם.

הכתיבה היא מעדן, עם הרף הגבוה של ג'רום, שגדולי הכותבים של הומורסקות, מהתלות וקומדיות מנסים מאז ועד היום להתקרב אליו. גם אם במקרה זה השלם נופל מעט מסך חלקיו והספר אינו מעפיל לפסגות של קודמו. אבל איך אפשר שלא להתענג על פסקה כמו זו שבה ג'רום מתאר את קשת הנושאים שאליה הוא נדרש בעבודתו כעיתונאי בעיתון כושל: "סיפרנו לקוראינו כמה גברים קירחים יש באיסלנד, ולמיטב ידיעתנו ייתכן שנתונינו היו נכונים; כמה הרינגים אדומים המחזיקים זה את זנבו של זה בפה יידרשו כדי להגיע מלונדון לרומא, מידע שהיה ודאי מועיל לכל אדם שמשתוקק להניח שורה של הרינגים אדומים מלונדון לרומא, וכך יוכל להזמין מראש את הכמות הנכונה; כמה מילים מדברת אישה ממוצעת ביום, ועוד פרטי מידע שונים ומשונים שנועדו לגרום להם להיות פיקחים ומוצלחים יותר מקוראי עיתונים אחרים".

בתמונה אחרת, מוכר כובעים משונה, שממעיט בערך הסחורה שלו במקום להפריז בה כמקובל, פונה אל חבריו של מי שמודד כובע בחנותו ואומר: "את יופיו של חברכם אוכל לתאר כחמקמק. הוא נמצא שם, אך ניתן בקלות להחמיצו. בכובע הזה, לדעתי, בהחלט מחמיצים אותו".
קמעונאי נוסף, מוכר מגפיים, מגיב בסערת רגשות לא בלתי מובנת כשאחד מגיבורינו מנסה לשפשף את הגרמנית שלו בעזרת שיחון בעייתי ושואל אותו, ובכן, אם יש לו מגפיים למכירה.

"למה אתה חושב שאני מחזיק פה מגפיים - כדי להריח אותם? (...) מה אתה חושב שאני, אספן נעליים? למה אתה חושב שאני מחזיק חנות, בשביל הבריאות שלי? אתה חושב שאני מאוהב במגפיים ולא מסוגל להיפרד מאף זוג? אתה חושב שאני תולה אותם סביב כדי להביט בהם? אין פה די והותר? איפה אתה חושב שאתה נמצא, בתצוגת מגפיים בינלאומית? מה אתה חושב, שהמגפיים האלה הם אוסף היסטורי? שמעת פעם על מישהו שהחזיק חנות מגפיים מבלי למכור מגפיים? אתה חושב שאני מקשט איתם את החנות כדי לייפות אותה? מה אתה חושב שאני, אידיוט מושלם?".

השמירה המוחלטת של הגרמנים על חוקים, רציניים כמגוחכים, אינה מפסיקה להדהים את התיירים הבריטים. "אסור לך לשבור זכוכית או חרסינה ברחוב, או בכל מקום ציבורי; ואם תעשה זאת, עליך לאסוף את כל השברים. אין לי מושג מה עליך לעשות עם השברים לאחר שאספת אותם. הדבר היחיד שידוע לי בוודאות הוא שאסור לך להשאיר אותם בשום מקום, או אף לנתק מהם מגע. ככל הנראה מצופה ממך לשאת אותם עד יום מותך ואז להיקבר איתם. עם זאת, אולי מותר לך לבלוע אותם".

ואז מגיעה גולת הכותרת. "בגרמניה כל הפגמים האנושיים מתגמדים מול פשע הדריכה על הדשא. בשום מקום ובשום תנאי לא ידרוך גרמני על דשא. הגרמנים סוגדים לדשא. הנחת הרגל על דשא גרמני כמוה כריקוד הולל על שטיח תפילה מוסלמי. אפילו הכלבים מכבדים את הדשא הגרמני; אף כלב גרמני לא יעז להציב עליו את כפתו. אם הבחנת בכלב רץ על הדשא בגרמניה, היה סמוך ובטוח שזה כלבו של נוכרי טמא. באנגליה, כשאנו רוצים להרחיק את הכלבים, אנו מקימים רשת מחודדת תיל בגובה שש רגל. בגרמניה הם תולים שלט 'הונדן פרבוטן', והכלב שדם גרמני זורם בעורקיו יביט בשלט ויילך לדרכו".

מילוי החובה, כל חובה שהיא, כערך אבסולוטי, הוא נושא הלימוד האלמותי בבתי הספר הגרמניים, לפי המשקיפים מבריטניה. הגרמנים דוגלים בציות עיוור ל"כל דבר עם כפתורים", כלומר לובש מדים.

כאן מקבלת הלגלגנות של המתבוננים מן הצד גוון אפל יותר, ביודענו ובזוכרנו מה עבר על גרמניה שנים לא רבות אחר כך. אמירה נבואית אחת מצליחה לצמרר בתוך כל הצחוקים. "עד כה בורך הגרמני בממשלה טובה להפליא. אם דבר לא ישתנה הרי שחייו ימשיכו להיות טובים. צרותיו יחלו רק אם יקרה משהו למכונת הממשל".

לסיכום, "שלושה גברים בבומל" אולי לא ישנה את חייכם אבל בהחלט ימתיק אותם לרגע. וחוץ מזה, לעולם אין לדעת מתי תרצו להניח שורה של הרינגים אדומים מלונדון עד רומא. דברים מוזרים מאלה קרו, אז טוב להיות מוכנים.