אתר ההנצחה בניו יורק (צילום: ANGELA WEISS/AFP via Getty Images)
ספרו המונומנטלי של הנרי קיסינג'ר "דיפלומטיה" נפתח בהשוואה בין שני נשיאים, שהשני שבהם, וודרו ווילסון, סיים את תפקידו לפני מאה שנים ועוד כמה חודשים, במרץ 1921. קיסינג'ר מציב את חזונו של ווילסון מול זה של קודם־קודמו, טדי רוזוולט, ודי ברור מי מהשניים מוצא חן בעיניו יותר.
כמו רוזוולט, קיסינג'ר הוא חסיד של ריאל־פוליטיק בזירה הבינלאומית. חסיד של איזונים ובלמים. ווילסון הוא המייצג המובהק ביותר של אמריקה האידיאליסטית, החותרת להשליט לא רק סדר, במובן של יציבות, אלא גם סדר במובן של שיטה פוליטית ומוסרית. רוזוולט רצה את אמריקה חזקה בזירה העולמית, ואת שמירת האינטרסים שלה. ווילסון רצה את אמריקה משפיעה בזירה העולמית, ואת הפצת הרעיונות שלה.
הספר יצא לאור ב־1995, כאשר אמריקה בשיא עוצמתה, אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי ובטרם מכת הטרור הקשה של ספטמבר 2001. רוב הזמן כותב־מתלונן קיסינג'ר כי הגישה של ווילסון היא זו שמשלה במדיניות החוץ האמריקאית. הוא זיהה בה אלמנטים של צדקנות, של חוסר יכולת להבין שעמדותיהן של מדינות אחרות וחברות אחרות אינן מושתתות על בורות או טיפשות או רשעות, אלא על נסיבות גיאוגרפיות ופוליטיות אחרות.
כמעט כל ספר של קיסינג'ר, וזה אינו שונה מהשאר, מביט בגעגוע אל השלום של וסטפליה של המאה ה־17, ואל הקונגרס של וינה של המאה ה־19. קיסינג'ר הוא חסידם של מטרניך ודיזראלי, של קסטלריאה וטלירנד. אירופים ערמומיים וחסרי לב, המגינים על הסדר האירופי מהתמוטטות קטלנית שבוא תבוא.
עוד מעט תחל אמריקה לאבד השפעה, מתנבא קיסינג'ר. כמה מנבואותיו לא הגשימו את עצמן. בין השאר, לא חזה, ולו ברמז, את הכניסה הלא מתוכננת ל"מלחמה הארוכה" נגד הטרור ומפיציו. אבל חזה בהחלט את עלייתה של סין, וקבע שרוסיה לא נעלמת, גם לא לאחר קריסת ברית המועצות, והזהיר שאמריקה בטוחה יותר, משגשגת, תפנה את מבטה לענייני הפנים, ובכך תשחק את כוחה בחוץ.
בסוף השבוע הזה, כאשר מלאו 20 שנה למתקפת ה־11 בספטמבר, אפשר להביט בנבואות הללו ולתהות אם האירועים הדרמטיים של העת ההיא עיכבו את מימוש הנבואה, או שמא האיצו אותו. פנים לכאן ולכאן:
מצד אחד, הם גררו את ארה"ב למעורבות עמוקה בעסקי שאר העולם. ג'ורג' בוש, שעלה לשלטון כדי להיות "יו"ר מועצת המנהלים" של אמריקה, האמור לאפשר לה להתנהל ללא מעורבות ממשלית מטרידה, מצא את עצמו מנפח שרירים, מנפח את הממשל, מנפח את יחידות הצבא, שולח כוחות אל מעבר לים, מקים מנגנוני ענק להגנה על ביטחון המולדת. אם אמריקה כבר רצתה לסגת מהעולם, העולם רדף אחריה.
ג'ורג' בוש הבן (צילום: רויטרס)
מצד שני, כל אלה האיצו את תהליך המיאוס של האמריקאים מכל מה שאיננו נוגע להם ישירות; החלישו את אמריקה של ווילסון, המתפתה להפיץ את ערכיה, ובכך מעירה מרבצם אויבים מסוכנים – וחיזקו את אמריקה של רוזוולט, ואולי אפילו את זו של ימי הרפובליקה הראשונים, של אדמס וג'פרסון, שביקשו לשמור על האי הגדול שלהם מחוץ למשחק הגיאו־פוליטי הבינלאומי.
האם אמריקה יכולה לברוח? לא מכל מקום, ולא בכל מחיר. כבר בימיה הראשונים שימשה ככלי משחק בעימותים רחוקים. נפוליאון מכר לג'פרסון את טריטוריית לואיזיאנה, ובכך כמעט שילש את גודלה של ארה"ב הצעירה, בין השאר כדי לחזק אותה כמשקל נגד לבריטים.
אחר כך באו אדמס (הבן) והנשיא מונרו וקבעו את ה"דוקטרינה" המרחיבה את השפעתה של ארה"ב – לכאורה, רפובליקה שאין לה עניין להיות מעצמה מעבר לגבולותיה המתרחבים – לכל שתי יבשות אמריקה, הצפונית והדרומית (כולל המרכז המחבר ביניהן). וכמובן, אפשר לראות בזה סימן מוקדם לקושי לברוח. מרגע שארה"ב הודיעה שמה שקורה בפנמה נוגע לה, שמה שקורה בגואטמלה נוגע לה, שמה שקורה בארגנטינה נוגע לה – היא אפשרה ליריבים לבחון את עצביה, ולאלץ אותה למתוח את שריריה.
הטרוריסטים של 11 בספטמבר הכו בלבה של ניו יורק כדי לאתגר את הממשל האמריקאי, אבל הרבה לפניהם עשו זאת אחרים באמצעים קטלניים פחות, ומתוחכמים יותר. האמריקאים היו מעורבים בהפיכות בארגנטינה, בברזיל, בוונצואלה. הם תמכו בדיקטטורה בפרגוואי ובמדינות רבות נוספות. ממשל ניקסון, בניצוחו של קיסינג'ר, סייע לאוגוסטו פינושה הרצחני לתפוס את השלטון בצ'ילה. קיסינג'ר גם נתבע על כך משפטית, על ידי בני משפחה של אחד מקורבנות המהפכה, מפקד צבא צ'ילה, הגנרל רנה שניידר.
רוב האירועים הללו התרחשו בתקופה היציבה יחסית של המלחמה הקרה. תקופה שהיה בה מתח, אבל גם סדר ברור. היה צד אחד, והיה צד שני, והיו קורבנות בשני הצדדים, ובעיקר קורבנות באומות שנבחרו, כמעט באקראי, לשמש שדה משחק בקרב הבין־מעצמתי. למה קובה? כדי שלא תהיה מלחמה ישירה בין ארצות הברית לברית המועצות. למה וייטנאם, למה ניקרגואה? מאותה סיבה. למה ישראל נבלמה לאחר כיתור הארמיה השלישית של מצרים במלחמת יום כיפור? מאותה סיבה. שתי המעצמות נלחמו בעוצמה, אך נשמרו לא לשבור את הכלים.
באו הטרוריסטים של אל־קאעידה ושברו את הכלים. יותר נכון: המחישו שבעולם שאין בו מאבק קבוע של שאיפה ובלימה, של כוחות החותרים להגמוניה ומאזנים אלה את אלה – אין בכלל כלים. ה־11 בספטמבר, כתב השבוע בעל הטור פרד קפלן, "סימן שינוי בחשיבה שלנו על העולם – ביחס לאקראיות של הסכנה שהוא מגלם". מי שעמדה בראש המרכז הבריטי לניתוח הטרור הזהירה בשבוע שעבר מפני "תנועות שיש להן מטרה דומה, גם אם אינן תחת אותו מטה של פיקוד ושליטה, מניגריה ובורקינה פאסו ועד מוזמביק ועד אפגניסטן, המלדיביים, אינדונזיה והפיליפינים".
אסון התאומים (צילום: רויטרס)
מה מטרתן של התנועות הללו? לפגוע במערב, לשבש את סדרי חייו, להחליש את יכולתו לכפות את ערכיו. לפני שבועיים סימנו ניצחון גדול בגירוש כוחות ארה"ב מאפגניסטן. הוא יפיח בהם רוח חדשה של קרב. בוושינגטון אפשר יהיה להמשיך לדבר על התמקדות בנושאי פנים, אבל רק עד הרגע שבו החוץ יזלוג פנימה. כמו שקרה לפני 20 שנה. או בדרך קצת אחרת.
טדי רוזוולט, שהיה הראשון שהעמיס במפורש את העול של מעצמה על כתפיה של אמריקה, זיהה אותו ככורח. בעולם גלובלי – משונה לומר, אבל בעיניו של רוזוולט, תחילת המאה ה־20 סימנה מעבר חד לעולם יותר גלובלי – אין לאמריקה דרך אמיתית גם להתבצר מאחורי חומות וגם להישאר במעמד של אימפריה. כמה שנים לפני שרוזוולט עלה לשלטון, כלכלתה של אמריקה כבר הייתה בתנופת המראה, שהפכה אותה לגדולה בעולם, אך צבאה והצי שלה עוד פיגרו אחר צבאות כמו אלה של איטליה ובולגריה.
רוזוולט הבין שאת חוסר שיווי המשקל הזה אין דרך לקיים. אין דרך למדינה גדולה, חזקה, עשירה, מרכזית, להתנתק מאחריותה לכל מה שקורה במקומות אחרים. ממילא, לא בשמם של ערכים נעלים חיזק את מדינתו, אלא בשמו של האינטרס האמריקאי. בא ווילסון אחריו, ובלבל את האמריקאים, שנותרו מבולבלים עד היום.
רבים מהם סבורים שרק בגלל חזיונות אוטופיים על דמוקרטיה מצאה מדינתם את עצמה שקועה עד צוואר בבוץ ובדם. רבים מהם סבורים שמכיוון שכך, יוותרו על הערכים, ויחזרו לחגוג על החופים השלווים של קליפורניה. יתנערו מחולמי החלומות, ממשיחי הערכים, מהניאו־קונסרבטיבים בנוסח בוש, מהניו־פרונטירים בנוסח ג'ון קנדי.
הם חושבים ש־20 שנה אחרי ה־11 בספטמבר בא הזמן לחמוק בשקט מזירת העולם, ולפרוש מתפקיד השוטר שלו. זו מחשבה מובנת, כמעט מעוררת אמפתיה. אבל ספק אם היא יכולה להתממש.
