1. חקיקה פרסונלית לגופו של אדם וחקיקה רטרואקטיבית הן חקיקות פסולות. וההנמקות להן, שמזלזלות באינטליגנציה של הציבור, מרגיזות לפעמים כמעט כמו החקיקות עצמן. יוזמות החקיקה מבית מדרשם של גדעון סער וסיעתו, הבאות למנוע ממי שהוגש נגדו כתב אישום להרכיב ממשלה ולהגביל את כהונת ראש הממשלה לשמונה שנים, אינן ראויות. הרי רק במערכת הבחירות של ספטמבר 2020 עוד הפליא סער עצמו להסביר באותות ובמופתים מדוע יש לבחור בבנימין נתניהו, חרף כתב האישום התלוי ועומד נגדו וחרף כהונתו רבת־השנים.

גם כשהתמודד מולו בפריימריז, התמקד סער בסיכוייו העדיפים להרכיב ממשלה כראש הליכוד. הוא לא השמיע ביקורת על אורך הכהונה, או על כהונה תחת כתבי האישום. ברוח דומה התבטאו גם זאב אלקין, שרן השכל ואחרים. כתב האישום שהיה תלוי ועומד נגד נתניהו אז - הוא זה שתלוי ועומד נגדו היום. אם כבר, הוא נחלש. בעיקר בגין המהלומות שספג תיק 4000 בעקבות חקירתו הנגדית של אילן ישועה.  

בעניין כהונה תחת כתב אישום, תקווה חדשה חוזרת על המנטרה שהחקיקה תיכנס לתוקף רק בכנסת הבאה, אך זהו טיעון מטעה. איך ניתן לטעון שהמניעה מנתניהו להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות הקרובות אינה פרסונלית ואינה שייכת לכנסת הנוכחית? האם באמת פרידה כפויה וחסרת תקדים של המפלגה הגדולה בישראל ממנהיגה, בניגוד לרצון בוחריה, היא ראויה דמוקרטית? חשוב לזכור כי ההכרעה החוקתית לבדל את ראש הממשלה מיתר השרים ולאפשר לו לכהן תחת כתב אישום עד לפסק דין סופי התקבלה ב־2001 ברוב גדול, על־מפלגתי, תוך דיון ציבורי מעמיק בכנסת ובוועדת החוקה. נתניהו אפילו לא היה חבר כנסת כשהתקבל התיקון לחוק.

גם היוזמה הנוספת של סער, הטלת מגבלות על אורך הכהונה - אינה מתיישבת עם עקרונות היסוד של תורת המשטרים. להגבלת כהונה יש הצדקה במשטר נשיאותי, שבו ראש הרשות המבצעת נבחר ישירות על ידי העם, והיא אכן בדרך כלל מוגבלת. במשטרים פרלמנטריים ניתן להחליף את הממשלה ו/או את העומד בראשה בכל עת, ולכן לא מונהגת בהם הגבלת כהונה, בין שמדובר בבחירות יחסיות כמו למשל בגרמניה, ובין שאלה בחירות אזוריות דוגמת בריטניה. הציבור בוחר במפלגה ולא באדם, ולכן מדי פעם זוכה לרוב מפלגה שבראשה עומדת האישיות הפחות פופולרית. כך מפלגת הלייבור בראשות אטלי האפור מול צ'רצ'יל הנערץ. גם כאשר מרגרט תאצ'ר ואנגלה מרקל התמודדו בפעם הראשונה, הציבור בחר במפלגותיהן השמרניות אף ששתיהן פיגרו בסקרי פופולריות מול ראשי הממשלה המכהנים - ג'יימס קלהאן וגרהרד שרדר.

ברמה הפורמליסטית אפשר להסוות את תפריה הגסים מאוד של החקיקה ה"לא פרסונלית", המאפשרת לכל מי ששמו אינו בנימין בן צילה ובנציון נתניהו להיבחר לראשות הממשלה. יוזמי החקיקה אומנם מבטיחים שהגבלת הכהונה לא חלה על כהונות עבר של נתניהו, והיא לכל היותר מאותתת מהו ההסדר הראוי. אבל היו מקרים שבהם לאחר הקריאה הראשונה צצה לה מאי־שם הצעת תיקון לקונית, שיכולה לעבור בן לילה ולהפוך את הקערה על פיה בקריאה השלישית.

לגבי מועמד שתלוי ועומד נגדו כתב אישום, אני משער שתגובתה של תקווה חדשה תהיה שיש להבחין בין ראש ממשלה מכהן לבין ח"כ מן השורה שמטילים עליו להרכיב ממשלה חדשה. אלא שזו הבחנה שלא מחזיקה מים מבחינה משפטית, שהרי לצורך הרכבת הממשלה החדשה, ראש הממשלה היוצא הוא לצורך העניין ח"כ כמו כל האחרים, ועובדת היותו ראש הממשלה המכהן לא רלוונטית.

בגדול, תהיה זו טעות גסה להיגרר לרמה הפורמליסטית. מה שעומד על הפרק אינו רק משמעות סעיף זה או אחר בחוק יסוד "הממשלה", אלא נשמת אפה של הדמוקרטיה. לא פחות. מדובר בהפנמה אמיתית ושלמה של העיקרון החוקתי הבסיסי, שעל פיו העם הוא הריבון הלכה למעשה. לא הגדרה פורמלית שכתובה בספרי המלומדים, אלא ההכרה בכך שהחוכמה הקולקטיבית של יחידי הריבון עולה על חוכמתם של גדולי החכמים לבדם. מול קול ההמון, אפילו שומרי הסף אמורים ליישר קו ולהצדיע.   הגענו לצומת שבו הציבור הרחב (מאוד), הבקי והדעתן הוא מקור הבעיה, אבל באותה מידה הוא גם התקווה לפתרון. המשך יבוא.
 
2. אהבתי מאוד את המוזיקה הסוחפת מתוך "זורבה היווני" של מיקיס תאודוראקיס, שהסתלק מהעולם בשבוע שעבר. אבל זה הדבר החיובי היחיד שאומר על האיש, כי אפילו מותו אינו מקדש את זכרו.

מיקיס תיאודורקיס (צילום: רויטרס)
מיקיס תיאודורקיס (צילום: רויטרס)

ב־1966 הלחין תאודוראקיס את "הבלדה על מאוטהאוזן", מחרוזת שירים של המשורר וניצול השואה יעקבוס קמבנליס, מה שלא הפריע לו להגדיר את היהודים כ"אנשים הלוקים בחשיבות עצמית ובעקשנות". כמו כן, טען ש"המורשת היהודית היא צללים כמו אברהם ויעקב, בעוד ליוונים ישנו פריקלס", ורק באחרונה גם התבטא כי "היהודים הם שורש הרע בעולם".

בנוסף היה סטליניסט נרצע. הסרט "Z" (1969), מותחן של הבמאי היווני קוסטה גרבס, שגם את המוזיקה שלו הלחין תאודוראקיס, היה תעמולה כוזבת ושקרית נגד פטריוטים שחירפו נפשם להציל את יוון, שלידו "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי הוא דוקומנטציה תמימה. הסרט החד־צדדי והשקרי הכפיש את שלטון הקולונלים שהצילו את יוון משעבוד קומוניסטי, והפך אותם בכוח המדיה למוקצים.

אלו היו ימי ראשית המלחמה הקרה, וברה"מ הזרימה סכומי עתק כדי לחולל מהפכה, להשתלט על יוון או חלקים ממנה כדי להקים עוד רפובליקה עממית טוטליטרית שתתכנס אל מאחורי מסך הברזל שחצה את אירופה. העם היווני ואירופה כולה חבים תודה לקולונלים שהצילו את יוון מהפיכה קומוניסטית המתודלקת בממון סובייטי ואלפי יוונים, חלקם מושחתים וחלקם אידיוטים שימושיים כמו תאודוראקיס.

יוון מתאבלת עליו. השמאל, כי כך יאה למי שקיבל מספר שיא של פרסי לנין. הימין, בגלל זגזוגיו - בשנות ה־90 חבר למיצוטקיס השמרני (אביו של ראש הממשלה הנוכחי). בערוב ימיו הסיר תאודוראקיס את המסיכות ושב אל שנאת היהודים ואל הקומוניזם. אולי דווקא טוב שהאריך ימים כדי לראות שלא רק שיוון נותרה דמוקרטית וחופשית, אלא שגם פולין, בולגריה, רומניה, צ'כיה, רומניה ואפילו רוסיה עצמה השתחררו מהמשטר שלו סגד.

[email protected]