"זה הכי מתבקש לכתוב שנת סיכום", חשבתי לעצמי בעודי מתיישבת לכתוב את הטור ה-141 שלי. שנה שהחלה במעבר דירה, סגרים, בידודים, שינויים, חל"ת מעומעם, שלא בטוח מה יהיה סופו. ובכלל, סימן הפיסוק שהיה הבולט ביותר בשנה זו הוא סימן השאלה.
"אבל מה אני באה לחדש?" ניסיתי רגע לנתח. נרגעתי. "האמת שכלום", עניתי לעצמי. ככה בדיאלוג בלתי פוסק נולד הטור הזה - ההישענות הזו אחורה והידיעה שאני לא באה לחדש, לבדר, להרשים הרגיעה אותי.
אני באה לספר את הסיפור שלי של השנה החולפת. סיפור, שלפני שנתיים עוד נראה לי רחוק מאוד, והנה הצלחתי לקרב אותו אליי ולהפוך אותו לסיפור חיי. השנה הזו ערערה לי את הביטחון ובנתה לי אותו מחדש. מצאתי את עצמי בלי עבודה, למרות שהגעתי לפסגת שאיפותיי המקצועיות כמה חודשים קודם לכן.
עברנו דירה לנס ציונה, שלא ידעתי מה היא צופנת לי, מעבר להיותה רגועה וירוקה, עם רמת חינוך גבוהה. התרחקתי גאוגרפית מחבריי, אך הכרתי אותם מחדש ועברנו לגור עם החסון. איכשהו, בתוך בליל השינויים המטורפים הללו, חשתי ביטחון מטורף. ראיתי שהבן שלי צומח ופורח מכל בחינה אפשרית וחשתי שהוא רגוע ומאושר. הפכנו למשפחה וקיבלנו עוד משפחה.
וככה, בין חיפושי העבודה המייגעים, לרצון להגדיל את המשפחה, נזכרתי שאני לא בת 28 וקצת יותר מאתגר להיכנס להריון. הרגשתי שנפשי הגועשת חייבת למצוא לה מקלט. הרגשתי גם, שבלתי אפשרי לעשות הכל בבת אחת: גם למצוא עבודה טובה, גם להשתלב בסביבה, גם לבנות זוגיות ועל הדרך להגשים לנו חלום. כאילו רק מדובר בלתזמן ביוץ, והנה יש שני פסים על הסטיק.
ניסיתי להירגע, שיתפתי ודיברתי, בדקתי והתייעצנו. הנה, ככל שהורדתי את הרגל מהגז ושחררתי עכבות, וככל שהפסקתי לבכות על כל מחזור שקיבלתי, התחלתי להודות לגוף שלי. הודיתי לו על כך שהוא פועל כהלכה, ועוד מעט זה יקרה. אז מצאתי עבודה, והחסון כרע ברך וכולנו צהלנו, והילד אמר שקיבל אבא במתנה.
בשלב הזה, האדורפינים עשו חגיגה, והסרטונין החל לעבוד במוח כמו שצריך ולא כי צריך. עוד שבוע עבר, הפסקתי לצפות והנה זה קרה. היו התרגשות ודמעות, בכי ובדיקת דופק, לצד בחילות, הקאות ומלא הודיה - כי כלום לא מובן מאליו. היו גם חיסונים, שגרה וציפייה, לצד אנשים שיצאו מחיי במפתיע וכאלה שנכנסו במלוא הכוח. היה גם שיעור בצניעות. כל כך הרבה צניעות, ליהנות מהקטן ומהפשוט, ומהקימה בבוקר ומהשינה בערב. ומהבן שמצפה לאחות. ומהרחבת המשפחה.
אני, שחשבתי לפני קצת יותר משנתיים שאף אחד לא ירצה אותי בגלל סטטוסי או טוריי הכנים מדיי לעתים, קיבלתי שיעור בלהיות עצמי. בלזקק את הפילטרים ולהזריק אומץ לחרטא, לנדמה לי. אולי בפעם הראשונה התרשמתי שלא כדאי לטשטש את השריטות בנפשי, כי וואלה, סוף סוף הבנתי שהצלקות שלי יפות מדי לחושך.