לפני כשנתיים מצא עצמו המדליסט האולימפי, הג’ודוקא לשעבר אריק זאבי, מספר בערב שגרתי סיפור לפני השינה לבתו הקטנה עומר, אז בת 6. באותו ערב, במקום לבחור כהרגלו ספר מהמדף, הגה זאבי מראשו סיפור על ילדה קטנה המוצאת עצמה בתחרות ג’ודו, ולמרות החששות מצליחה להגשים את חלום חייה, להשתתף בתחרות הג’ודו הארצית ולהפוך לג’ודאית מצליחה.

“בבסיס הסיפור ניצבת נעה, ילדה נמוכה ורזה שהמאמן שלה מבקש ממנה להתחרות בילדות גדולות וחזקות ממנה והיא מפחדת, אבל אז המאמן מסביר לה שרוח הלחימה יותר חשובה ושיש לה יתרונות אחרים”, מספר זאבי. “עומר, בתי, היא ילידת נובמבר, והייתה רזה ונמוכה לגילה. ראיתי שזה מאוד מפריע לה, אז החלטתי לספר לה על נעה כדי ליצור הזדהות ומוטיבציה. תוך כדי שאני ממציא על המקום מה להגיד, אני רואה שעומר, שהיום עדיין רזה אבל פחות נמוכה, מקשיבה לי ברצינות. אחרי שהיא נרדמה פתחתי את המחשב וכתבתי את הסיפור. תוך כדי הכתיבה הבנתי שאני יכול לפתח את זה ולעסוק בדברים שמעסיקים ילדים כמו לחץ מתחרויות או מבחנים, התמודדות עם אכזבה וחששות. זה תפס נפח יותר גדול ממה שתכננתי בהתחלה”.

מדוע בחרת דווקא בשם נעה?
“יש לנו בבית כוסות שכתוב עליהן השם NOA - ראשי התיבות של שמות ילדיי: בתי נועם, בתי הקטנה עומר ובני עמית”.
הסיפור הזה, שנולד מרגע פרטי של אב ובתו, יצא בימים אלה כספר הילדים “נעה הלוחמת הקטנה” (בהוצאת כנרת־זמורה־דביר), הראשון בסדרת ספרים בשם “כיתה אולימפית”. “חשוב לציין את יעל גובר שעזרה לי למקד את הספר לקהל הילדים הספציפי שאליו הוא מתאים, כלומר ילדים שנמצאים בשלבי הקריאה הראשונים, וכן למאיירת אלינה גורבן”, אומר זאבי.

ספרו של אריק זאבי (צילום: הוצאת כנרת)
ספרו של אריק זאבי (צילום: הוצאת כנרת)


מה לך ולכתיבת ספרי ילדים?
“אני אוהב לכתוב באופן כללי, ומי שעוקב אחריי בפייסבוק רואה שאני מפרסם פוסטים מושקעים, מה גם שבעבר פרסמתי טורים שונים בעיתונים, כך שזה בוער בי. הרגשתי שבסיפור ספורטיבי יותר קל להעביר לילדים את המסרים של התמודדות עם אכזבות, לחצים ותחרותיות, וזה התפתח לסדרה כי כדי לגעת בכמה שיותר ילדים אתה לא יכול להתמקד רק בענף ספורט אחד, אלא לכל ענף ספורט יש התמודדות שונה וכלים שונים. למשל, הספר הבא הוא על יואב, קפטן קבוצת כדורסל ש־20 שניות לפני תום משחק הכדורסל, הכדור אצלו והקבוצה מפסידה בגללו. הוא לוקח את האחריות על הפסד הקבוצה שלו, והספר מתאר את ההתמודדות שלו עם העניין הזה”.

מה המסרים שאתה מעביר בספר הראשון?
“בסוף הספר יש משפט שהוא בעצם המנטרה שאני חוזר עליה תמיד ומנחיל גם למתאמנים שלי: ‘מי שעולה על מזרן ומתמודד – אף פעם לא יכול להפסיד’. זה משפט שמלווה אותי כל הזמן כי מי שנכשל - הוא מי שבכלל לא ניסה להתמודד. אני יודע כמה זה קשה לעלות על מזרן ולהתחרות בג’ודו, זה דורש תעצומות נפשיות גדולות, ומבחינתי מי שהצליח לעלות על מזרן - התמודד עם עצמו ועם הלחצים והחששות שלו. בסופו של דבר, ההתמודדויות האלה עוזרות לפתח את ההשכלה המנטלית והחוסן הנפשי. אנחנו תמיד צריכים לחשוף את עצמנו להתמודדויות ולאתגרים חדשים, כמובן במינון נכון. אצל ילדים ספורט, כמו מוזיקה למשל, הוא דרך משמעותית לעשות זאת”.

עד כמה אתה מכניס את סיפורך האישי לתוך הספר?
“בסוף הספר יש קטע קטן של הסיפור האישי שלי, שבו אני כותב איך התחלתי את הקריירה ולאן הגעתי, אבל בספר עצמו נעה הכוכבת לא קשורה אליי בשום צורה. מגיל צעיר הייתי מאוד גדול וגבוה, ככה שאני שונה ממנה. אבל הדברים שהיא חשה, כמו הפרפרים לפני התחרות והעייפות לפני חימום, אלו דברים שאני וכל מי שמתעסק בג’ודו חש כל הזמן. הספר נוגע בהיבט העמוק של לגרום לילדים לקבל כלים”.

43 שניות

זאבי (44), יליד בני ברק, החל להתאמן בג’ודו בגיל 7, בין השאר בעקבות אחיו רוני, הג’ודוקא הראשון במועדון הפועל בני ברק שזכה באליפות הארץ בג’ודו. בגיל 15 זכה באליפות הארץ לבוגרים והפך לצעיר הזוכים בארץ בתואר זה.

לאורך השנים הפך להיות אחד הג’ודאים המובילים והמשפיעים בישראל, עם רזומה הכולל 12 אליפויות ישראל בג’ודו, ארבע מדליות זהב, מדליית כסף וארבע מדליות ארד באליפויות אירופה, מדליית ארד באולימפיאדת אתונה ב־2004 ומדליית כסף באליפות העולם בג’ודו. “המדליה הכי משמחת שלי והכי יוקרתית עבורי הייתה מדליית הזהב שבה זכיתי באליפות אירופה האחרונה שלי בשנת 2012, בגיל 35 וחמישה חודשים”, הוא אומר. “אני הכי מבוגר שזכה באליפות הזו. זה היה תקדים עולמי. אז לצערי לא שמתי את השם שלי מספיק גבוה בצמרת העולמית מבחינת הישגים, אבל יש לפחות שיא אירופה על שמי שזה משהו שאני מאוד גאה בו”.

אריק זאבי באתונה (צילום: עדי אבישי)
אריק זאבי באתונה (צילום: עדי אבישי)


מה החוויה שהכי צרובה לך בתודעה מאחת מארבע האולימפיאדות שבהן השתתפת?
“החוויה מאולימפיאדת סידני בשנת 2000, אולי כי זו הייתה הפעם הראשונה שלי באולימפיאדה, אבל אולי גם כי סידני היא לא עיר שאתה מבקר בה ביומיום, ואחרי האולימפיאדה נשארתי עוד כמה ימים בעיר בשביל לחוות אותה וליהנות ממנה, מה שלא קרה לי באולימפיאדות האחרות, שמיד אחרי ההשתתפות בהן חזרתי לארץ”.

בשנת 2012 התחרה זאבי באולימפיאדת לונדון והודח במפתיע כבר בסיבוב הראשון לאחר שהפסיד ליריבו הגרמני דימיטרי פיטרס בתוך 43 שניות. לאחר ההפסד החליט לפרוש מג’ודו. “זו הייתה טעות שלי ועל אחריותי ואני מתבאס עליה, אבל אני מאשים רק את עצמי”, הוא אומר. “בימים אלה אני יוצא בהרצאה חדשה בשם ‘43 שניות’ שמספרת על ההתמודדות עם ההפסד הזה והכישלון, וכן על העובדה שנאלצתי לפרוש ולהמציא את עצמי מחדש”.

בדיעבד, אתה שלם עם ההחלטות המקצועיות שלך לאורך הקריירה?
“לא, ממש לא. אני יכול להבין שפילוסופית אין טעם לדוש בזה, אבל מצד שני אם לא תלמד מהעבר אז איך לא תטעה בעתיד? אם אני לא אתחרט על דברים שעשיתי, זה אומר שלא טעיתי מעולם וזה יומרני מדי. עשיתי הרבה טעויות. יש טעויות שעשיתי כי לא היה לי מספיק ידע אז, יש החלטות שלא קיבלתי כי לא הייתי מספיק אמיץ באותה תקופה ויש טעויות שקרו גם לא באשמתי ואלו מאוד מעצבנות אותי”.

כמו למשל?
“באולימפיאדות אתונה וסידני הטעויות היו של השופט ולא טעויות שאני עשיתי, וזה מרגיז אותי מאוד כי אם לא היה שופט שעושה טעות, המצב היה יכול להיראות אחרת ויש בזה משהו מאוד מתסכל. אין ספק שיש טעויות גדולות שעשיתי, שאם לא הייתי עושה אותן הייתי במקום אחר בקריירה”.

אתה שלם עם המקום שלך היום?
“אין לי ברירה. מדי פעם אני נזכר בדברים האלה ומתעצבן על עצמי, אבל אני ממשיך הלאה, החיים ממשיכים. אני משתדל לשים את הקריירה הספורטיבית שלי מאחור ולהתעסק במקום שבו אני נמצא עכשיו בחיים ומנסה לחיות את הדברים הבאים”.

שינוי מהפכני

בשנים האחרונות, לצד אימוני ג’ודו שהוא מעביר והיותו פרשן ג’ודו, למשל באולימפיאדת טוקיו, זאבי מתמקד בעיקר בהרצאות על סיפורו האישי ובפיתוח העמותה שייסד, “הקרן למצוינות אולימפית בישראל”. “זו עמותה שמטרתה לשנות את הספורט בישראל”, הוא אומר. “יזמתי פרויקטים ברחבי הארץ שמטרתם לאתר ילדים מוכשרים ולבנות אותם. אני מנסה להיכנס לוואקום שקיים בספורט הישראלי בגילי ילדים ונוער, ואני לא מתכוון רק לג’ודו.

"בסופו של דבר, ספורטאים אולימפיים מקבלים תמיכה מטורפת וחסרת תקדים בישראל, אבל מי שמגיע לספורט הזה מגיע לרוב במקרה, כמוני למשל, שהמאמן היה שכן שלי ואם לא הוא, אני לא בטוח שהייתי בתחום הזה. כדי להגיע למצב שישראל תזכה ב־10־12 מדליות באולימפיאדה, צריך שינוי מהפכני. העמותה מאפשרת לכל ילד להתנסות בשלושה־ארבעה ענפי ספורט ובסופו של דבר למצוא את הענף שבו הוא הכי חזק ואותו יוכל לטפח להישגים”.

בתו נועם, בכיתה ז’, היא אלופת ישראל בהתעמלות מכשירים במשך שלוש שנים ברציפות.

איך אתה עם זה שבתך בספורט תחרותי?
“כל הילדים שלי עוסקים בספורט כי אני מאמין בזה כדרך חינוך וכדרך חיים. הבן שלי עמית הוא אלוף ישראל בג’ודו, עומר בתי הקטנה עוסקת בספורט. לא ידעתי אם הם מוכשרים להיות ספורטאים תחרותיים, אבל היה חשוב לי להנחיל להם את תודעת הספורט ויצא שהם ספורטאים תחרותיים, חוץ מעומר שעדיין קטנה בשביל זה. אני שמח בשבילם וחושב שזה כיף גדול להיות ספורטאי תחרותי, זו חוויה מאוד מיוחדת”.

מה אתה חושב על מעמד הג’ודו בישראל?
“כשיעל ארד ואורן סמדג’ה הביאו את המדליות הראשונות, אני זוכר ששאלתי אחד מהבכירים באיגוד הג’ודו למה לא כותבים על הענף הזה יותר מדי בעיתונים בשגרה, והוא אמר שרק אולימפיאדה מעניינת או כדורגל וכדורסל. אמרתי לו שאני מתפלל שזה ישתנה. כשזכיתי במדליה הראשונה שלי קיבלתי כמה שורות בעיתון. היום אני שמח להגיד שאנחנו במקום טוב. אומנם עדיין כדורגל וכדורסל פופולריים, אבל יש הצלחה בינלאומית והישגים”.

נבחרת ישראל בג'ודו חוגגת את הזכייה במדלית הארד (צילום: Robert Hanashiro-USA TODAY Sports,via Reuters)
נבחרת ישראל בג'ודו חוגגת את הזכייה במדלית הארד (צילום: Robert Hanashiro-USA TODAY Sports,via Reuters)

אגב אולימפיאדה, מה חשבת על ביצועי נבחרת הג’ודו הישראלית בטוקיו?
“תמנע נלסון־לוי ניסחה את זה הכי יפה: ‘מדליה קבוצתית לא מכפרת על האכזבה מהזכייה האישית’. ג’ודו הוא ספורט אישי, וזו בוודאי אכזבה, למרות שהמדליה הקבוצתית טובה לג’ודו הישראלי ולתחושת הספורטאים. שוחחתי עם שניים מחברי הנבחרת והם היו מחליפים בשנייה את המדליה הקבוצתית במדליה אישית, אבל אין ספק שלג’ודו הישראלי זה עשה כיף. היה תענוג לראות את זה”.

בתקופת הקורונה מצא את עצמו זאבי, כרבים אחרים, במשבר מקצועי. “הייתי בהלם”, הוא משחזר. “אבל אז החלטתי שאני צריך להילחם ולצמוח מזה, אז התחלתי להרצות בזום, עבדתי על הספר ואפילו הגשמתי חלום ישן: התחלתי להקליט פודקאסט משלי שבו אני מארח אנשים מסקרנים כמו אהוד ברק, אהוד אולמרט, ליאור רז, אדיר מילר ועוד ומשוחח איתם על רגעים מכוננים בקריירה. בהמשך גם חזרתי לאמן בזום ובפארקים”.

בימים אלה, הוא משמש גם כיו”ר המכביה, שצפויה להיערך ביולי 2022 בנוכחות 10 אלף ספורטאים שיגיעו מכל העולם לישראל ועוד 20 אלף מלווים. “אנחנו מקווים שעד אז הקורונה תהיה בשליטה”, הוא אומר. “זה מכניס לישראל הון רב, והספורט הוא רק הפלטפורמה כשהמטרה העיקרית היא חיזוק הקשר של ישראל עם יהודי העולם. בהתחלה היססתי אם לקחת את התפקיד, אבל עכשיו אני שמח כי זה חשף אותי לדברים מדהימים וזה מרגש”.