אני מרשה לעצמי להניח שאנו, כל הציבור בישראל, ימין ושמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים, מאמינים בערכי הדמוקרטיה. כל אחד מאיתנו בוודאי מבין שיש לו, ככל שהוא רוצה, משקל ביכולת ההכרעה למי נמסור את הסמכות לניהול המדינה.
בישראל אין בחירות אישיות וישירות לכהונת חבר הכנסת. אנו בוחרים מפלגות, או ליתר דיוק, אנו בוחרים רשימות שהוצגו על ידי המפלגות על פי חוק המפלגות. בסופו של דבר, הלוא זו תכליתה של הפוליטיקה – הכוח להשפיע על ניווטה, אופייה וערכיה של המדינה.
בדמוקרטיה נהוגות שיטות משטר שונות, וכן שיטות בחירה שונות של אלה שיכהנו בבית המחוקקים או בתפקיד הרם של נשיא המדינה. אבל משטר דמוקרטי אינו מסתיים בהצבעה בבחירות לבית המחוקקים ולנשיא המדינה. על פי שיטתנו, הבחירות לכנסת אמורות להתקיים אחת לארבע שנים כמקובל גם במשטרים אחרים.
בתקופת הביניים מצבי יסוד יכולים להשתנות; משך הזמן בין בחירות לבחירות הוא קצת ארוך מכדי לבטא נאמנה את רצון ציבור הבוחרים על פני התקופה כולה. משום כך, בשיטה דמוקרטית דוגלים גם בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. אלה שני תחומים נוספים ההכרחיים לקיומו של משטר דמוקרטי תקין; וחופש הביטוי כולל כמובן גם את חופש העיתונות.
אך גם בכל אלה לא די. לכן מגדירים גם את זכויות המיעוטים וזכויות היסוד של היחיד. שלטון הרוב הוא אכן ביטוי נאמן לרצון רוב הציבור; אך אין לעשות בו שימוש בדרך הדורסת את זכויות המיעוטים וזכויות היחיד.
אולם יש לשיטה הדמוקרטית גם מטרה מרכזית וחשובה נוספת: הדמוקרטיה אינה קיימת רק למען מימוש עקרונות נאצלים או למען השגת נאורות משטרית. השיטה הדמוקרטית צריכה להצמיח גם משטר מתפקד.
הווי אומר, יציבות של המוסדות הנבחרים ויציבות של רשויות המדינה בכל הרבדים, למצער ממועד בחירות אחד עד מועד הבחירות שאחריו. ודווקא תחום זה, תאומה של השיטה הדמוקרטית, שהוא היסוד ההכרחי לניהולה התקין של המדינה, אינו מספיק מובן.
החופש של נבחרי הציבור, בהגדרה, מוגבל. נבחרי הציבור אינם מקבלים את החירות לעשות כרצונם. חלק מהקוראים בוודאי מכירים את המושג "כלנתריזם". הוא נוצר בשנת 1956 כאשר מי שהציל את שלטונו של ראש העיר ירושלים, גרשון אגרון, היה אדם בשם רחמים כלנתר. כלנתר פרש מסיעת המפד"ל תמורת טובות הנאה אישיות, כמו משרת סגן ראש העיר, הממונה על הדת והממונה על התברואה.
מאז העכירה תופעה זו את הדמוקרטיה הישראלית ושיבשה את יסודותיה. לחבר הכנסת הייתה היכולת לפרוש מסיעתו ולהעביר את המנדט של אלה שהצביעו עבור סיעתו לסיעה יריבה; ולא מטעמים אידיאולוגיים חלילה, אלא למען קבלת טובות הנאה אישיות, כמו מינוי לשר ושריון מקום בטוח בבחירות הבאות. לשיא השפל דרדרה תופעה זו את השיטה הפוליטית שלנו לאחר הפלת ממשלת האחדות הלאומית במרץ 1990.
כמו היום כן אז, ההחלטה מי יקים את הממשלה נשענה על חודו של קול. וההכרעה מי תהיה זו שתצליח להקים את הממשלה הבאה, תנועת העבודה או הליכוד, הייתה תלויה ישירות בשאלה למי תהיה יכולת גבוהה יותר למשוך עריקים פוליטיים מהמחנה הנגדי.
במידה רבה הצלחנו, בזמנו, בוועדת החוקה, חוק ומשפט, לחסל תופעה זו. אבל עתה צומחת בפנינו תופעת "כלנתריזם" מסוג חדש אשר לדאבוני רבים טרם עמדו על חומרתה. חברי כנסת השייכים לסיעה מוגדרת, אשר מכוחה נבחרו, והם חלק מהקואליציה, מוכנים להציב את השקפתם האישית או החברתית כעדיפה על היציבות השלטונית. הם מקבלים תמורה מסוג אחר: הם יסכנו את המשך קיום הקואליציה, יאיימו במפלתה, יסרבו לקבל את הכרעת הרוב ויצטיירו כמוסריים וערכיים יותר משאר חברי הכנסת, ועל זאת תיבנה תהילתם האישית.
זהו בדיוק המקרה הקלאסי שמראה כיצד קיצוניות של חופש דמוקרטי מחבלת ישירות בתכלית ייעודה של הדמוקרטיה, שהיא היכולת לנהל את המדינה ביציבות יחסית תוך גיבוש רצונו של הרוב.
ייתכן מאוד כי מול תופעת כלנתריזם זו ראוי לחוקק חוק חדש שעל פיו חבר כנסת שאינו פועל על פי הכרעת הרוב של סיעתו, חייב לפרוש מהכנסת. הלוא בסופו של דבר את המנדט הוא קיבל מסיעתו.