כמה סמלי הוא שסיום 100 הימים הראשונים של ממשלת השינוי חופף לעשרת ימי התשובה, שעל פי המסורת היהודית נועדים לחשבון נפש, אף שספק שהממשלה הנוכחית והעומדים בראשה יעסקו בכך. מדוע דווקא 100 ימים? כנראה שבגלל התקדים של הנשיא האמריקאי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שביום השבעתו הודיע שיפעל בתוך 100 הימים הראשונים לכהונתו לריסון המשבר הכלכלי, לצמצום האבטלה ולהאצת הצמיחה בכל התחומים כדי לשים קץ למשבר הכלכלי שפקד את ארצו. ואכן בטרם הסתיימה התקופה שהקציב לעצמו, הצליח להעביר כ־100 חוקים וצווים מהפכניים למטרה זאת. מאז רוזוולט הפכה סיסמת 100 הימים לגימיק של כל הנשיאים שבאו בעקבותיו. אגב, לפעמים זה פועל לאו דווקא לפי התוכנית: כשנפוליאון נמלט מגלותו הזמנית באי אלבה וחידש בתוך 100 ימים את המאבק הצבאי נגד אויבי צרפת, תוכניתו הסתיימה בתבוסתו הסופית.
גם הנשיא ביידן הודיע ביום השבעתו על יעדי 100 הימים הראשונים שלו, ויש להניח שלנוכח כישלונו המלא או החלקי ברוב המשימות שנקב, הוא מצטער על כך היום. אך לא רק נשיאים אמריקאים התאהבו בכותרת הזאת, גם מנהיגים במדינות אחרות אימצו אותה, כולל כמובן ממשלת השינוי, שההישג העיקרי שלה מבחינה זאת הוא עצם שרידותה. גם מבחינתה זה היה מקח טעות בהתחשב בעוצמת האתגרים שניצבים בפניה, ושעיתון "הארץ" ניסח אותם לאחרונה כ"הרקטות של חיזבאללה, פיחות ביכולת כוחות היבשה, פרויקט הגרעין האיראני". ואלה רק הנושאים בתחום המדיני והביטחוני שאליהם כיוון "הארץ", כשהרמז המתבקש הוא להיעדר היד המנוסה והאחראית של בנימין נתניהו. נוספים עליהם אתגרים אחרים כהנה וכהנה כולל, כמובן, משבר הקורונה, ושלאחדים מהם אין מועד ב'.
נפוליאון אמר, כידוע, שהוא רוצה גנרלים עם מזל, וזה חל גם על פוליטיקאים. לא רק חוסר הניסיון משחק נגד הממשלה הנוכחית, אלא לפעמים גם ביש מזל. ראש הממשלה בנט בוודאי לא ציפה שפגישתו הראשונה עם נשיא ארצות הברית ביידן תהפוך לחסרת משמעות בגלל האירועים המסויטים באפגניסטן, שהפכו את הפגישה המיוחלת לבלתי רלוונטית ברובה, ושההישג היחיד שכנראה צמח ממנה הוא נכונות אמריקאית לבדוק את נושא הוויזות של הישראלים, שלא ברור אם זה בכלל אינטרס ישראלי אמיתי. לאווירה טובה וליחסים ידידותיים בהחלט יש ערך מבחינה מדינית, אבל כפי שאומרים בצרפתית: "הכל בפרופורציה", ואם מדובר ביחסים החשובים של ישראל עם אמריקה, כפי שנכתב בנייר העמדה של המכון למדיניות ואסטרטגיה בראשות האלוף (במיל') עמוס גלעד, הסוגיה האיראנית היא החשובה והדחופה ביותר, וספק אם עמדתה של ישראל בהקשר זה זכתה בהתייחסות של ממש בפגישת החפיף בבית הלבן.
ועוד דבר: עם כל החשיבות והחיוב שביחסים קרובים עם הממשל הנוכחי, אל לממשלת השינוי להתעלם מכך שהתמיכה בנשיא ביידן ירדה ל־35% ושהמפלגה הרפובליקנית היא גורם משמעותי בציבור ובקונגרס גם עכשיו. ייתכן שאף תהיה דומיננטית יותר אחרי בחירות האמצע בעוד שנה מהיום.
אבל לא רק לממשלה הייתה זאת תקופת מבחן וניסיון, גם לאופוזיציה. כפי שמנחם בגין אהב לצטט, תפקידה של האופוזיציה הוא לבקר את תפקוד הממשלה המכהנת ולדרוש ממנה דין וחשבון מתמיד על מעשיה ומחדליה, והאופוזיציה בראשות המפלגה הגדולה בכנסת ובציבור, הליכוד, צריכה לבחון את עצמה אם היא מקיימת את השליחות הזאת בצורה הטובה ביותר.
יש אומנם מקום גם לצליפות ועקיצות כפי שמקובל בכל הפרלמנטים, אבל מעל לכל האופוזיציה צריכה להיות ערוכה ומוכנה תמיד למצב שהממשלה תיפול ושיהיה עליה לתפוס את מקומה. למטרה זאת עליה להקצות לחברי כנסת ספציפיים אחריות לנושאים ספציפיים במקביל לחלוקת התפקידים בממשלה. מול שר האוצר, למשל, בהגשת התקציב האחרון צריך היה להתייצב אם לא ראש האופוזיציה עצמו, אז "בעל תיק האוצר" באופוזיציה כדי להציג לצד הביקורת תקציב אלטרנטיבי. ראש האופוזיציה נתניהו איננו צריך לעסוק בזוטות, אלא בזכות מעמדו המדיני והביטחוני הבכיר עליו לבקר את הממשלה בנושאים הלאומיים העיקריים ולהצביע על האלטרנטיבות הרצויות שממשלה בראשותו תנקוט.