בהתחלה חשבתי שמדובר במכה קלה, חסרת חשיבות, כזו שמנערים ואחרי שניות היא נעלמת מהתודעה. זה קרה באמצע אימון אגרוף תאילנדי. אשתי אומרת לי כבר הרבה זמן שאני מבוגר מדי לשטויות האלו. לתחושתי, מצבי וכושרי נהדרים. פשוט בעטתי לא טוב, זה דבר שכיח. האדון שמולי בלם ברגלו ביעילות ויש לו שוק מבטון, כך מתברר. בעיטה ובלימה הן פעולות שמתרחשות עשרות פעמים בכל אימון. ב־99.9% מהמקרים האירוע מסתיים בשלום. הפעם זה היה אחרת.

אחרי החבלה הראשונית המשכתי לעוד סיבוב. דידיתי באפקטיביות וסיימתי בכבוד. עדיין לא הבנתי מה הסיפור. אבל בתחילתו של הסיבוב השלישי הרגשתי כאב חד. קלטתי שאני בצרות ושכדאי להפסיק.

כואב. הרגל מתנפחת. צריך לשוב מהר הביתה מהמכון. בזמן שגרה זו צעדה של עשר דקות. במצבי ההליכה עשויה לארוך שעה. עמדה כמובן האפשרות שאתקשר לאהובתי שתגיע לקחת אותי עם הרכב. הפחד מהשטיפה שאקבל ממנה גרם לי לבחור באלטרנטיבה של צליעה בקצב אטי. גררתי רגל כשבתוכי כעס ורחמים עצמיים מתערבבים. "אידיוט, מה חשבת לעצמך? אתה עוד מעט בן 50. תעבור לרמיקוב ולהליכה בים, מה שעושים אנשים בגיל שלך. לא האזנת לטבע האדם, והנה עונשך".

בשעה טובה הגעתי לסלון שלנו. התיישבתי בזהירות ובישרתי לזוגתי על הצרה. היא לקחה את זה קשה. ניסתה להבין איך תטפל בי לצד תינוקת בת חודשיים וקטנטונת בת שנתיים וחצי. היה משהו בדבריה. הנחתי את הרגל בקרח וקיוויתי לטוב. אבל הרגל בשלה - המשיכה להאדים ולתפוח, והגיעה לממדי ענק. כעת כבר היה ברור לי שחייבים לטפל.

מכיוון שהאירוע המצער קרה ביום שישי, פניתי לאחד ממוקדי החירום. המקום היה מלא באנשים, בעיקר מכיוון שנעשו שם בדיקות קורונה לטסים לחו"ל. ניגשתי לקבלה. פקידה מאוד לא מזמינה גערה בי וביקשה שאקח מספר. התיישבתי. מסך שמספרים ואותיות מסתחררים בו בקצב סילון אמור לעשות סדר. בתור אנשים מבולבלים. לא מבינים כלום. הכל מנוהל בסודיות ברמת המוסד. מי שמעז לפנות לאחד מאנשי הצוות חוטף גערה.

אחרי דקות ארוכות של ציפייה מייסרת אזרתי אומץ וניגשתי לבדוק אם נשכחתי. "מה קרה לך? המספר שלך עבר מזמן. עכשיו תצטרך לחכות עוד שעה לפחות רק כדי להיקלט". קפקא זה כאן. הרמתי את הנגע הדואב וגררתי אותו הביתה. יצאנו למר"מ ריק יותר, בעיר אחרת. הרגל צולמה אחת־שתיים, אבל אין אורתופד בנמצא. חמושים בצילום מבהיל דהרנו לבית החולים הקרוב. כבר לילה. כף הרגל מעוותת ועצומה. במחלקה האורתופדית נאקות וצעקות של כאב. אישה הגיעה בעקבות פגיעה. היא מתייפחת. מחוץ לחדרי הטיפול תור בלתי נגמר, כשרק רופא תורן אחד מתמודד עם העומס. תקציב המדינה עבר סוף־סוף, ומה עם בתי החולים? עד מתי שירותי הרפואה שלנו יוזנחו?

כבר אחרי חצות. החלטנו לוותר. הדבר האחרון שארצה הוא שמתמחה תשוש יגבס אותי עקום. הרבה כדורי אקמול ותשישות עשו את העבודה. נרדמתי. כשהתעוררתי הרגל כבר הייתה בצבע ירוק. ירוק זרחני. אצנו לבית חולים נוסף. הפעם התקבלנו בידי רופא חייכן, שקבע חד־משמעית שמדובר בשבר. אין אפשרות לגבס ובגלל רגישות ומיקום מורכב, אולי אצטרך בהמשך גם ניתוח כדי לוודא איחוי מושלם.

התחלתי להשתמש בקביים. לא קל להתרגל. בזמן קצר הפכתי מספורטאי פעיל לאדם מוגבל. אין לי יכולת לטפל בבנותיי ובעצמי. מה אני מייפה את המציאות? להגיע לשירותים זו מטלה שלא תתואר. הכי מסכנה אשתי, שלושה אנשים על הראש שלה. מקווה שלא תתגרש ממני עד שאתאושש. קנינו סד מיוחד, ואם הכל יתקדם כהלכה, אוכל בשבוע הבא להניח בתוכו את הרגל ואולי באמצעותו לדרוך בה.

כדי להקל את התנועה לווינו מ"יד שרה" קורקינט מוזר, שתומך בצד הפגוע ומאפשר לנוע במעט יותר חופשיות. לסיכום, בלי שום תכנון קיבלתי הצצה לימי קשישותי, והמראה לא מלבב, חברים, נדמה לי שאני כבר בשל לעובד זר.