שני דברים אני רוצה לבקש לשנה החדשה, שטכנית מתחילה היום מיד אחרי יום כיפור, אם אנחנו מהמחמירים. ובהתחשב בנסיבות האחרונות וברוח הפלגנית המנשבת זה זמן מה מעל הארץ, כדאי שנהיה מהמחמירים. לא, אני לא מתחזקת ולא חוזרת בתשובה. זה לא יקרה. אבל אני מוצאת לאחרונה עוגנים בחוכמה פילוסופית היסטורית בת אלפי שנים, שרק ממחישה שוב ושוב שאין חדש תחת השמש גם בעידן הסמארטפונים. בני אדם תמיד יהיו אותם בני אדם, על חולשותיהם ופחדיהם, בין שביד הם אוחזים נבוט לציד או תיק ממותג ללפטופ.
אז שני דברים אני רוצה לבקש לשנה החדשה. דבר ראשון אני רוצה לבקש מכולם, גם מהמתלהמים ברשתות וגם ובעיקר ממי שאני אוהבת - להתפטר מתפקידם כסגנים של אלוהים. זו לא הקריירה שלכם. אתם מוזמנים להפסיק לחרוץ דין, להמטיר "איחולים", לחרוץ גורלות, לתייג, להטיל אשמה ולדרוש להעניש אחרים, יהיו אשר יהיו, יעשו אשר יעשו. גם אם אתם חושבים שאתם צודקים, אין לכם זכות. אתם לא טובים יותר מאחרים, והם לא טובים מכם. כולי תקווה שיום כיפור הצליח להחדיר קצת פרופורציה בתחושת הקדושה שחלק נרחב מהציבור מסתובב איתה לאחרונה, כאילו היו הבר כוכבא של המוסר, ומטיפים לכל מי שחושב אחרת.
את הבקשה השנייה אני מבקשת מעצמי, ואני מניחה שיהיה מאתגר להיענות לה וליישם אותה, כי זו הרמה להנחתה. הייתי רוצה להפסיק לענות, להגיב, לכעוס ולפעמים להמטיר "איחולים" בעצמי, על אותם ממטירים מהבקשה הקודמת. אני יודעת שזו לא הפעם הראשונה שאני מבקשת את זה מעצמי, אבל כמו בגמילה מעישון, לפעמים אני לוקחת שאכטה שמחזירה אותי אחורה.
מה שעוזר לי לשמור על האיפוק היחסי הוא ההבנה שאף שגדלנו עם המחשבה שיש אנשים רעים בעולם, רוב בני האדם אינם רעים. יש מעט אנשים רעים בעולם ביחס למספר הנפשות שחיות על פני כדור הארץ. הרוב בסך הכל מפחדים מהלא נודע, אוצרים בתוכם זעם עצור ולא ממומש ומונעים בתגובותיהם מהפחד או במקרה הגרוע יותר מהשעמום.
שעמום הוא מהבעיות הגדולות של העידן שלנו, וקל ליפול לתוכו כשאנחנו מחפשים מפלט מאימה פנימית, מפחד ממגיפה ומחיים בתקופה של חוסר ודאות. כמה קל לצלול למרתון בנטפליקס או לרפרוש אינטנסיבי ברשת החברתית, שמשמשת כחירייה של הרגשות. המקום שאליו מתנקזים הרגשות הלא ממומשים, האהבות הנכזבות, התסכולים, הכעס והאכזבה מעצמנו ומהעולם.
לפני שכל הטוקבקיסטים מצרפים לי צילומי מסך מהפיד שלי, אז כן, לפעמים אני פשוט לא יכולה אחרת. כמו שניסיון הגמילה שלי ממשקאות ממותקים מוגזים, שמתפוצצים עם סוכריות מנטוס, נכשל שוב ושוב אף על פי שאני יודעת שזה לא בריא לי. כמו הפחית הזו שאני חומדת אחת לשבוע־שבועיים ושותה בלי שאף אחד יראה, כך גם החיפוש האובססיבי שלי ברשת דוחף אותי להיכנס לאותן הודעות פלגניות כדי למצוא טריגר להוציא את הרגש הכלוא. לאחרונה הבנתי שזה מרעיל אותי באותה מידה גם אם אני רק קוראת ולא עונה.
אני לא באמת יודעת אם הפתרון הוא לברוח ממראת המציאות שאותה רשת מציבה לנו מול הפרצוף. תמיד הייתי מאלה שמעדיפים להיות ערים ולדעת את האמת מאשר לטמון את ראשי בחול ולומר שאם לא קראתי או שמעתי משהו - הוא לא קיים.
בכל שנה תקופת החגים, גם אם היא שונה ממה שהיה פעם (ובואו נודה על האמת, מה שהיה פעם לא יחזור), היא טריגר לריסטרט. אי־שם בשנות ה־20 שלי העדפתי לא לשהות בארץ בתקופה הזו במכוון, לברוח בימים האלה של השנה ולתת לשבתון הכפוי לעוף על לוח השנה כמו עלי שלכת. אני זוכרת יום כיפור אחד ממש מוזר שבו הסתובבתי ברחוב סואן באחת הערים הדרומיות בספרד ופתאום ראיתי כמה אנשים יוצאים מבית כנסת, לרגע לא הבנתי איך כל זה קשור אליי.
אני יודעת שאני לא היחידה שמגלה, גם אם באיחור, את היופי שיש בהורדת ההילוך שלא מטעמי הנחיות וגם לא מטעמי דת. הורדת ההילוך הזו מרפאת את שרירי הלב, כמו אחרי שיקום פיזי מפציעה. השנה יותר מכל חיכיתי לחודש החגים כמו שאנשים שחיו בתקופות קדומות יותר חיכו לעוגן הזה, שיצר הפרדה בין ימי העמל הקשים לחג. תמיד אני מסיימת את החגים עם הבטחה לעצמי שמעכשיו הכל יהיה אחרת, שהשנה הזו תהיה אחרת. הבעיה איתי, ובעצם עם כולנו, שיש לנו זיכרון קצר.