"לחלום עליו, לפחות זה": בני משפחה כותבים ליקיריהם שנפלו במלחמת יום הכיפורים

תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, כותבת לבעלה סא"ל אודי שלח ז"ל, מפקד טייסת. ב־9 באוקטובר 1973 נפגע מטוסו מטיל קרקע־אוויר מעל לסואץ. בן 32 היה בנופלו

אודי אהובי,
אני משוחחת איתך הרבה ולעתים קרובות מאוד אני מדמיינת את תשובותיך. הפעם אזרתי אומץ והחלטתי לכתוב לך מכתב בסמוך ליום נפילתך במלחמת יום הכיפורים, לפני 48 שנים.

איך אסכם את הרגע שבו נפרדנו?
דומני שנסיבות נפילתך והקרב האווירי שניהלת בגזרה המצרית ידועים לך יותר מאשר לי ולכל אחד ואחד מעמנו.
את ביתנו בשיכון המשפחות בבסיס עזבת השכם בבוקר יום הכיפורים כשהוזנקת לטייסת. זו הייתה הפעם האחרונה שראית את ילדיך, ואני ואתה שוחחנו פנים אל פנים.

אודי, ודאי ידוע לך שילדיך עברו מזמן את גילך. הפכת לסבא, אפילו לסבא גאה, לשבעה נכדים ונכדות שממשיכים, כולם, את דרכך ואת דרכי ילדיך בשירות איכותי בצה"ל.
לשני בניך שהיו אז קטנים, וזוכרים אותך בעיקר מסיפורים ומתמונות, הענקתי משפחה חדשה עם אבא אלמן וארבעה אחים קטנטנים - שלוש בנות ובן, שגם הוא הלך בדרכך בצבא.

כן, אנו משפחה גדולה כיום המונה יחדיו שישה ילדים - שלוש בנות ושלושה בנים - ו־18 נכדים ונכדות. משפחה חמה, מלוכדת ואוהבת.
אתה חי איתנו יום יום, נוכח נפקד.
אתה, אודי, מלווה אותנו בכל מסכת ומסכת של אירועי המשפחה או החברה, תמיד מגיח ברגע מסוים. לתחושותינו - מברך ונעלם. כך אני רואה אותך וכך כולם חשים. זאת ההנצחה שלי ושל בנינו, כך היה וכך יהיה. איתנו תמיד.

אודי, ביודעי שאין אפשרות לשנות את מה שאין לשנות, וכדי שהיום לא יהפוך לריק כאשר הגוזלים גדלו ועזבו את הקן, מצאתי כר נרחב לפעולה בעזרה לאלמנות צה"ל וכוחות הביטחון במסגרת "אלמנה למען אלמנה". לאחר תקופה מסוימת התבקשתי לקחת חלק בוועד המנהל של הארגון, ולא עבר זמן רב עד שנבחרתי לשמש יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון, ועתה כבר בקדנציה שנייה.

לא אחדש לך דבר שחלק מחבריך לקורס הטיס נפרדו מאיתנו מסיבות שונות ועלו לפגוש אותך בשמיים, ואנחנו עדיין נפגשים מדי שנה בשנה ביום שבו סיימתם יחדיו את הקורס. השנה נפגשנו בבסיס תל נוף, להיזכר במקום שבו הייתם חניכים בקורס הטיס שנמשך שנתיים, ובבסיס זה נערך מסדר סיום הקורס, שבו הוענקו לכם כנפי הטיס על ידי דוד בן־גוריון; בשיכון המשפחות בבסיס זה, שבו גרנו מיום נישואינו והקמנו משפחה; בבסיס שבו נולדו ילדינו, בין הנדודים בשיכוני המשפחות בבסיסים שונים של החיל; מבסיס תל נוף, שממנו המראת לטיסתך האחרונה במלחמת יום הכיפורים. ולא שבת.

כאשר התבוננתי במפגש זה מבעד לחלון, לרגע חשתי שאתה יושב לצדי ומלווה אותי בתחושותיי העוטפות אותי, מחזק ומלטף.
אני קוראת את מה שכתבתי עוד ועוד, מוסיפה משפט, מוסיפה מילה, גורעת משפט וחושבת: תמי, את המכתב הזה יקראו רבים ובוודאי ילדינו ונכדינו.
מה יאמרו?
מה יחשבו?
האם עשיתי טוב שכתבתי לך מכתב?
קשה לי לדמיין את תחושתם, אבל תחושתי היא שאם כתבתי, זאת אולי דרך חדשה ונוספת להנציח אותך כבעל, אבא וסבא.

תמי

רותי קדוש כותבת לאחיה סמל מאיר קדוש ז"ל, מחיל הלוגיסטיקה, שנהרג ב־8 באוקטובר 1973 בעיר קנטרה בסיני. בן 23 היה בנופלו

מאיר אחי,
שנים רבות מאוד אני מתגעגעת להגות את המילה הקטנה־הגדולה: אחי.
ולא כאותה מילת סלנג שהשתלטה על השיח, כשכל זר פונה לאחר בשם "אחי".
אני כמהה לשוב ולגלגל אותה באהבה על לשוני בפנותי אליך מאיר. אחי.

היו שנים, אתה ודאי זוכר, שבהן היינו שישה ילדים שגדלו באהבה ובמסירות בבית קטן וצנוע. אבל הרבה יותר שנים נותרנו חמש. אנחנו חמש אחיותיך שנולדו אחריך לאורך השנים.
היית אחינו הבכור, היית אחינו היחיד, וכשמך, מאיר ויפה עיניים.
ואתה כל כך חסר בשלם המשפחתי שהיה לנו.

חבריו של אבא, ילידי הארץ, נהגו לכנותו בתואר "אבו מאיר", כמנהג שכניהם הפלסטינים שעמם ולצדם אבא חי בעיר העתיקה בירושלים.
אתה התפדחת, אבל לא היה גאה ממנו לשאת את התואר הזה. עד שנפלת והוא לא קם מאבלו, הלך ודעך עד מותו המוקדם מדי.
היית בן זכר במשפחה מזרחית. כן, העניקו לעובדה הביולוגית הזאת חשיבות רבה. גדלת עטוף ומוגן שחלילה לא יאונה לך כל רע, והיית אהוב מאין כמוך. כשיצאת לשירות המילואים הראשון שלך, ודווקא בתקופת החגים, לא שיערנו שהוא יהיה האחרון, שלא תשוב עוד אלינו. נו, מי בכלל חשב על מלחמה? אבל לגורל, אחי יקירי, חוקים משלו.

48 שנים, כמעט יובל, זה המון זמן מאז שהלכת מאיר. הרבה מאוד השתנה בחיינו ובחיי המדינה שבשליחותה נפלת. אנחנו, חמש אחיותיך שהיינו ילדות ונערות, גדלנו ובגרנו, נישאנו והבאנו לעולם ילדים נפלאים. תאמין לי, אני לגמרי אובייקטיבית ומשוכנעת שגם אתה היית אוהב אותם.
שלוש מאחיותינו (עדיין לא אני) כבר סבתות לנכדים ונכדות מתוקים וכובשי לב. אלה הנינים והנינות של אבא ואמא שלנו.

אספר לך מאיר שבחדר העבודה שלי על המדף, משמאל לשולחני, ניצבת זה עשור התמונה שהייתה תלויה בחדר השינה של אבא ואמא ושבה נראים שניהם הורים צעירים אוחזים בך, בנם התינוק, ואושר וגאווה קורנים מפניהם. לקחתי את התמונה לביתי לאחר מותה של אמא. ומאז מבטי פוגש בה, בכם, יום אחר יום.

כי כתמיד כשאני חושבת עליך מאיר, אני לא יכולה שלא לחשוב ולדמיין מה היה צומח מהתינוק היפה שבתמונה. איך היו נראים חייך אלמלא נגדעו באכזריות בלילה המדמם ההוא, בבית בקנטרה שבסיני, ואתה בן 23 בלבד.
אני תוהה מה היית עושה בחייך. האם היית משתנה מאוד עם הגיל, מגדל כרס קטנה, מאפיר בצדעיים או אולי מקריח? אם כי אני כמעט בטוחה שהשיער היה נשאר על ראשך. זו הגנטיקה, כמו אצל אבא.

בטח היית אב לשניים או שלושה ילדים. ואולי כבר היית "סבא מאיר", אוהב ומשקיע בנכדים ומשוויץ עם תמונותיהם בפייסבוק או באינסטגרם. סביר בהחלט להניח, הלא בשנה שעברה ציינו מעל קברך את יום הולדתך ה־70. אילו רק היית חי את חייך.
אבל אתה אינך. כל כך אינך, שחסרונך הפך להיות הדבר הנוכח בחיינו, זה שמגדיר אותך, מאיר. בדומה למה שכתב הסופר דויד גרוסמן על בנו המת אורי ז"ל "... להרגיש את התחושה של מה זה לא להיות".

אמא שלנו, שהייתה רכה ואופטימית, אישה שרוחה איתנה, לא נשברה גם כשאבדת לה לעולמים. בזכות כך היא הצליחה לשמור ולאחות את משפחתנו השבורה מצער וכאב. ורק בקשה אחת קטנה הייתה לה כל השנים כדי להפיג את הגעגועים: "לחלום עליו. לגעת בו בחלום. לפחות זה", אמרה.
ואולם רק בדמדומי חייה, ימים אחדים לפני מותה, היא קראה בשמך "מאיר". ונדמה היה לנו שהפעם הופעת בחלומה, ולו כדי להראות לה את הדרך אליך.

עוד בחייה אמא הכתיבה לנו, הבנות, צוואה לא כתובה: "אל תשכחו את מאיר, ואל תשאירו את קברו עזוב ונטוש לאחר מותי". ואנחנו נאמנות לבקשתה. לא שוכחות ולא נוטשות. איך נשכח אותך מאיר? אחינו אתה!

כל כך מתגעגעת,
רותי

מוני־שמעונה אור כותבת לאביה סמל שמעון רוקח ז"ל, מחיל התותחנים, שנפל בסיני ב־17 באוקטובר 1973, בהיותו בן 24

היי אבא,
אני לא כל כך יודעת איך מתחילים מכתב למישהו שאף פעם לא פגשתי. מישהו שאני לא מכירה, אבל מתגעגעת אליו. מישהו שהביא אותי לעולם, אבל לא זכה להיות שם כשזה קרה. אולי אני אתחיל ב"מזל טוב! נולדה לך בת". אני יודעת שהיית בטוח שייוולד בן וחלמת על הרגע שתפגוש אותו, אבל מהסיפורים ששמעתי עליך נראה לי שהיינו מסתדרים לא רע.
מאז עברו כמעט 48 שנים, מלאי חוויות, רגילות ואחרות, שלא היית חלק מהן, כי אף פעם לא היית שם.

אף פעם לא לקחת אותי לגן, לבית הספר, או ליום הראשון בכיתה א'. לא שמת לי פלסטר כשכאב. לא סיפרת לי סיפור לפני השינה. לא התנדבת להיות אבא מלווה בטיול שנתי. לא נלחמת במפלצות מתחת למיטה שלי. לא היית שם בפעם הראשונה שבן הציע לי חברות. לא ידעת כשהתאהבתי בפעם הראשונה, גם לא בשנייה. לא חגגת איתי את מסיבת בת המצווה. לא נכחת בקהל כשהופעתי במסיבת הסיום של בית הספר היסודי, לא ביום הראשון בתיכון ולא בסיום התיכון. לא כעסת עליי כשהברזתי מבית הספר. לא צחקנו ביחד מול הטלוויזיה. לא לקחת אותי לטיול בחו"ל. לא סבלת ממני בגיל ההתבגרות.

לא ליווית אותי לאוטובוס ביום שהתגייסתי ולא כשהשתחררתי. לא התלבטת יחד איתי מה כדאי ללמוד ובאיזו אוניברסיטה, וגם לא היית כשקיבלתי את התואר הראשון, גם לא את השני. אתה לא יודע איזו קריירה בחרתי לעצמי. לא צעדת איתי לחופה ובכלל לא פגשת את האיש שאני אוהבת ושאיתו הקמתי משפחה מדהימה. לא המתנת איתו במרתף הקר בבית החולים כשהייתי בחדר הניתוח והבאתי לעולם את הנכדה הראשונה שלך. לא הכרת אותה, גם לא את השנייה ואת השלישית.

לא ביקרת בבית שלי, גם לא סתם לקפה או לעזור לתלות כמה מדפים. לא ישבת איתי ככה סתם לדבר או לשתוק. לא אמרת לי אף פעם שאתה אוהב אותי. לא חיבקת ולא נישקת אותי. לא השארת לי אפילו לא זיכרון אחד. לא היית שם ברגעים הטובים, הקסומים, היפים של החיים וגם לא ברגעים הפחות טובים, ולא עוזבת אותי המחשבה שאם היית שם, הם יכלו להיראות אחרת.

יש לי כל כך הרבה לספר לך ולשתף אותך. אני אוגרת הכל עד היום שניפגש שם למעלה ונשב להשלים פערים.
אוהבת ומתגעגעת,
מוני־שמעונה

רוני רבינו כותבת לאביה, רב־טוראי רמי אבו ז"ל, מחיל השריון, שנפל ב־29 באוקטובר 1973 בחווה הסינית, בהיותו בן 29
 
מילים עוזרות לי להבין,
לכתוב על האובדן הפרטי שלי.
אפילו במילים אין לי נחמה,
הקלה רגעית זמנית.
כשמילים הופכות למשפטים ויוצרות פסקה.
עם הרמת היד מהמקלדת,
בא גל של כאב ובכי.
ילדה קטנה בכיתה א' הייתי כשאיבדתי את אבא שלי במלחמה.

אבא,
השנים חולפות כל כך מהר ונדמה שהזמן מרפא פצעים, אך לא כך.
הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף שלא יתרפא.
הזיכרון רק מתעצם, ואיתו הגעגוע והכאב לאבא שלא היה לי.

בתוך כל אפלת הזיכרון שלי ממך מתחלפות לי רק תמונות מאותו יום ארור שבאו להודיע על מותך.
בכי, חיילים, קצין העיר, המולה ואמא בוכה ומתעלפת.
אנשים, מדים בכל חדר, אלבומים, ידיים מושטות, צלצול טלפון ו...עוד אחד.
ואני ילדה קטנה בתוך כל ההמולה לא מוצאת את נפשי.
הם מביטים בי ורק לוחשים קולות רחמים.

הכל עדיין חי בלבי - קולך, צחוקך, השירים שאהבת לזמזם.
לעתים קרובות אני עוצמת עיניים חזק כדי לא לשכוח, לראות אותך שוב לידי.
בתמונה בזיכרוני אתה עדיין צעיר, מביט בי בחיוך ובאכפתיות האופיינית לך.

אני יודעת, אתה איתנו בכל רגע, גאה בנו, באמא הגיבורה, באחיותיי, בנכדים ובנינים שלא זכית להכיר.
יש כאן דור שלם שהולך בעקבותיך וגאה!
אני יודעת, אתה יושב שם למעלה, מביט בעולם הזה ובי.
"אבא איתך, הוא לא עזב, הוא הלך להציל את העולם".

מתגעגעת כל כך,
           נני שלך

עמרי סלע כותב לאביו סרן יורם סלע ז"ל, מחיל השריון, שנהרג במבואות העיר סואץ ב־24 באוקטובר 1973. בן 31 היה בנופלו

לאבא,
איך בכלל מתחילים לכתוב לדמות שמלווה אתכם מרחוק כל החיים?
איך בכלל פונים למישהו שקיים רק בזיכרון עמום ורחוק, מסיפורים, מתמונות בשחור־לבן?
איך בכלל הוגים את המילה הזו - אבא, לא מתגלגל על הלשון בכלל.
הכל מתערבב בין הבטן לראש, לשכל וללב. אין באמת מקום אחד שבו הכל מתיישב במקום, במקום בטוח ושליו.

תחושת ההחמצה ותחושת "מה היה אילו?" ליוותה אותי המון שנים.
מה היה אילו היית כאן?
האם הבחירות שלי היו אחרות?
האם הייתי מגיע למקומות אחרים בחיי? בחיי הקרובים אליי?
קל לאחוז בתחושה, לאהוב אותה ולחבק אותה. קשה מאוד להשתחרר ממנה.
אבא היה עושה ככה...
האם באמת היה עושה ונוהג כפי שחשבתי, או שחיקיתי התנהגות שאינה מוכרת לי ונסמכת על סיפורים?

מחסור ומעצור ברגשות - למדנו לא לדבר, לא לספר ולא לשתף. אף אחד לא באמת יודע מה קורה לילד בן 4, מה עובר עליו? מה היא מנת חלקו בעולם ומה רובץ וירבוץ עליו?
אבא, שנים רבות מאוד עברו עליי בהחמצה ומחסור, לא הייתה יד מכוונת בבחירות שלי, בהצלחות ובטעויות שלי.
אתה מלווה אותי ואין יום שאני לא חושב עליך וחוזר שוב לגיל 4, לסיפורים ולתמונות.
רוצה לספר לך שהקמתי בית, שעשיתי כברת דרך, שטוב לי, שמצאתי את מקומי בעולם.
הלוואי שדברים היו מתנהלים אחרת. בטוח שהיינו כולנו במקומות אחרים.

אם יש עולם של מעלה שבו אתה נמצא עם אמא, אני בטוח שאתם מאושרים לראות אותי, אותנו. שמצאתי את עצמי ואת דרכי למרות הכל.
געגוע עצום אליך. אי אפשר להסביר.
בנך,
     עמרי

ישי שץ כותב לאחיו סמל ראשון אבנר שץ ז"ל, מחטיבת הצנחנים, שנהרג ב־7 באוקטובר 1973 ברמת הגולן. בן 20 היה בנופלו

בס"ד
אבנר היקר,
לכתוב מכתב לאח שנעלם ממני בגיל 11, לפני כמעט 50 שנה.
יותר מכיר אותך מהסיפורים מאשר באופן אישי.
המקום שבו נלחמת, תל סאקי, נהפך לאתר מורשת מכובד, אך בטוח שאתה בצניעותך היית מעדיף שנספר על מעשי השובבות שלך, על כיבוד ההורים שלך ועל כל החברים שהיו תמיד סביבך.

המעט שאני יכול לעשות כדי לכבד אותך ואת חבריך הוא לבוא ולהצדיע באנדרטת הצנחנים שליד תל נוף בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל. לצערי השנה, כשבאתי קצת מאוחר מהרגיל (בסביבות חצות הלילה), משמר הכבוד של צה"ל כבר לא היה שם. חשבתי שראוי שיכבדו אתכם פעם בשנה, במשמר כבוד של 24 שעות, ולא של מספר שעות.

למחרת הגעתי שוב בשעות הבוקר, כדי לחפש את המפקדים הבכירים שהתכוננו לטקס של הבוקר. הם הפנו אותי לעדי, ראש מדור נפגעים של חטיבת הצנחנים הסדירה, ולשמחתי היא הפנתה אליי עוד באותו יום את תא"ל (במיל') יחיאל גוזל, יו"ר העמותה להנחלת מורשת הצנחנים (בין שאר תפקידיו). ביקשתי שיפעלו כדי שיהיה משמר כבוד במהלך כל יום הזיכרון. המחשבה שלי הייתה שאם צה"ל לא מסוגל, אנו האזרחים נתארגן לעמוד לזכרכם לבד, משפחה, חברים. אני בטוח שלא יהיו חסרים מתנדבים בכל שעות היממה לעמוד לכבודכם.

אבנר, אנו עולים לקבר שלך לא רק פעם אחת בשנה. כל עלייה לקבר של ההורים שלך והאחים שלך, יוסף ואביגדור שהלכו לעולמם, ושימת האבן, מזכירות לנו את סיפור חייך. אם באומר, אם במחשבה, ולעתים עם דמעה קטנה.
אך בשאר הימים אנו מקיימים את בקשתך שלא הספקת לומר, "במותם ציוו לנו את החיים".
אנו משפחה שמחה, מאוחדת ואוהבת, והרבה "בזכותך", "הכבוד" שנתת לנו לומר שאנו משפחה שכולה.

בתקווה לבוא המשיח, וכבר מצפים לראותך בינינו ואת ההורים והאחים ולתת לך חיבוק חם.
באהבה,
ישי