יש סיכוי טוב שכאשר אתם קוראים את הטור הזה, נפתלי בנט כבר חילל את יום הכיפורים. צריך לקוות שלא: כי אם חילל, כנראה שהיה צורך דחוף שתובע את תשומת לבו; צריך לקוות שכן: כי אם היה צורך דחוף, מוטב שראש הממשלה יענה על הצורך, ולא יתעכב כדי להרהר בשאלה מה יאמר פלוני בבית הכנסת תפארת צדקנים, או מה תאמר פלמונית בהתנחלות מעלה צייקנים.
לפני שבוע, בשבת שעברה, בנט עבד. הוא נסע לחדר המצב שבו נוטר המרדף אחר מחבלי הכלא הבורחים. הוא דיבר עם מי שישב בו, אולי חילק איזו הוראה, וגם הצטלם. משגיחי כשרות מטעם עצמם מיהרו להסתער עליו. הוא ההוכחה שהכיפה שלו באמת קטנה מדי, ושרעייתו באמת לובשת גופיות קצרות מדי. הנה ההוכחה שהוא לא באמת משלנו. דתי מזויף. דתי מאותגר.
לחברה הדתית יש הרבה מאוד מאפיינים מעוררי הערכה. יש בה ערבות הדדית, יש בה עזרה לזולת, יש בה תחושה של קהילה. הרבה דברים טובים - ולצדם, גם הטרחנות הדקדקנית של מי שכל הזמן עסוקים בבדיקה מה קורה בחצר של שכן, או בצלחת שלו, או בשבת שלו.
ד"ר מיכה גודמן תיאר את זה יפה בספר "חזרה בלי תשובה". וכך כתב: "הדת שותלת במאמין רגשות אשמה שאוכלים אותו מבפנים, ובמקביל גם נוטה להצמיח טיפוסים שיפוטיים. דתיים נוטים למדוד את ערכם של בני אדם אחרים לפי רמת המחויבות הדתית שלהם". אשמה ושיפוטיות, מזכיר גודמן, הן שני צדדים של אותה המטבע.
אם בנט חש אשמה על מנהגיו, איני יודע. צריך שלקוות שלא. יש לו מספיק עניינים חשובים לעסוק בהם, כך שמוטב שלא יוטרד גם בחיבוטי נפש מהסוג הלא מועיל. האם הוא סופג מנת יתר של שיפוטיות - בזה נדמה לי שאין ספק. מקורה של חלק מהשיפוטיות הזאת בפוליטיקה פשוטה. יריביו של בנט בזירה הציבורית מחפשים כלים להלום בו, ובשבת מצאו קרדום מתאים. מקורה האחר הוא בנטייה לשיפוטיות שכבר הזכרנו. התחושה של כל דתי ודתייה היא שאינם רק אחראים לעצמם, אלא גם משגיחי הכשרות של אחרים.
תחושה זו נובעת גם - וזה מה שחשוב יותר מהדברים האחרים - מהעובדה שבנט הוא תקדים שאף אחד לא בדיוק התכונן אליו. ראש ממשלה ראשון באלפיים שנים או יותר, מי יודע מה היה כל כך מזמן, שמנסה להיות ראש ממשלה וגם לשמור על הנוסח האורתודוקסי של ההלכה.
הנה, מכאן הכל מתחיל. מההלכה. ראשיתה מזמן, אבל גרסתה הנוכחית נכתבה במאה ה־15. רבי יוסף קארו, שכתב אותה, לא יכול היה לדמיין ראש ממשלה יהודי במדינה יהודית. הוא נולד בספרד ארבע שנים לפני הגירוש הגדול. ממנה נדד עם משפחתו לפורטוגל, ומשם הלאה, לטורקיה, לבולגריה, לצפת. אם תחפשו בחיבורו הגדול כללי התנהגות לראש ממשלה שאסירים ביטחוניים ברחו לו מהכלא, תתקשו למצוא כאלה.
עקרונות בוודאי שיש, ואפשר לנסות להישען על חלקם. אבל גם עקרונות הם דבר שמתאים לזמנו ולהקשר שלו. יש "פיקוח נפש" בהקשר של הצלת חיים מיידית על ידי אזרח שנדרש לחלל שבת כדי לכבות שריפה בדירת שכנו. יש פיקוח נפש בהקשר רחב יותר, של ראש ממשלה שנדרש להקרין מעורבות וביטחון כדי למנוע תחושות של חרדה, שעלולות להידרדר לאלימות.
# # #
האם בנט היה צריך להיות שם? מאות מגיבים ובעלי דעה דנו בכובד ראש קצת מגוחך בשאלה הזאת, כאילו היא מנותקת מאלף שאלות אחרות. מה זאת אומרת "צריך". האם המחבלים לא היו נתפסים אלמלא היה שם? מן הסתם היו נתפסים.
האם הכוחות לא היו יודעים מה לעשות אלמלא השרה עליהם מרוחו? כנראה שהיו יודעים. או שלא היו יודעים, אבל בלי קשר אליו. תפקידו של ראש ממשלה איננו מצטמצם להגדרות מעשיות מדוקדקות - האם הוא נדרש לתת הנחיה או לא נדרש לתת אותה, ואם איננו נדרש אזי מוטב שיישאר בבית.
תפקידו של ראש ממשלה להנכיח את מנהיגותו כאשר היא נדרשת - אם לכוחות הביטחון, אם לאזרחים במצוקה ואם למערכת פוליטית מטולטלת.
ועל השאלה מתי בדיוק היא נדרשת, והאם בשבת הספציפית ההיא, או בשבת הספציפית הבאה, בנט צריך או לא צריך להרים טלפון, או לנסוע לחמ"ל או לחפ"ק או לשב"כ, אין ולא תהיה תשובה מדויקת. מה שאומר אחד משני דברים: או שבנט ימנה לעצמו פוסק הלכה צמוד לענייני חילול, וכך נוכל להתלונן על כך שלא רק שראש הממשלה צריך לשאול כל דבר את המשפטנים הוא גם צריך לשאול כל דבר את הרבנים.
או שבנט יחליט בעצמו מתי הוא נחוץ ומתי אינו נחוץ, מתי נדרש ממנו לעבוד בשבת ומתי הוא יכול לנוח. הוא יחליט - ואנחנו, אם לא איבדנו לגמרי את הצפון, נניח לו להחליט ולא נרוץ אחריו עם מד חילול כדי למדוד כל הזמן איך ומה לדעתנו צריך היה לעשות אחרת.
הנה אפשרות אחת לחשוב על מה שבנט צריך לעשות: הוא צריך לעשות מה שיצחק שמיר היה עושה, מה שאריאל שרון היה עושה, מה שבנימין נתניהו היה עושה. הוא צריך לעשות מה שראש ממשלה צריך לעשות - אלא אם כן באותם מקרים, אולי לא רבים, הוא יחליט שלא.
הוא צריך לעשות מה שמפקדי המבצע ללכידת המחבלים עושים. הוא צריך לעשות מה שמג"ד בגולני היה עושה. אתם רוצים משגיח כשרות ליד כל אחת מהחוליות שרודפות אחרי המחבלים? אתם רוצים שמג"ד בגולני יסייר על הגבול וישאל את עצמו בכל קילומטר: האם גם הקילומטר הבא הכרחי?
ברור שהתשובה היא לא. אף אחד לא רוצה משגיחי כשרות ליד כל חייל וחיילת. ומכיוון שכך, הביקורת על בנט לא יכולה לנבוע אלא מאחד משני מקורות. האחד – פוליטיקה נגחנית של כלום. השני - אי־הבנה של עומק השינוי הנדרש בחשיבה על הלכה יהודית בעידן של ריבונות יהודית.
אי־הבנה של מה שנדרש כדי שהדתיים יוכלו לבקש לעצמם חלק בהנהגה, בלי אולי ובלי אבל. בלי שהבוחרים יצטרכו לשאול את עצמם אם ראש הממשלה באמת מתפקד בשבת. בלי שהציבור יצטרך לתמוה אם הנהגתו נמצאת במלוא חושיה גם ביום כיפור.
# # #
תאמרו (ורבים אמרו): אבל הוא לא באמת היה צריך להיות שם. תאמרו (ורבים אמרו): אבל הוא נסע בשביל היח"צ. על כך התשובה היא: אפילו אם לא באמת היה צריך להיות שם. אפילו אם התגנב לנוכחות שלו אבק של יח"צ. אפילו אם לא מצאתם שום הצדקה לחילול שבת בהחלטה של בנט לצאת מביתו ולנסוע לחפ"ק ולדבר ולהצטלם - אין לזה שום חשיבות.
ההלכה לא הכינה את עצמה למציאות של ראש ממשלה עם כיפה קטנה, שמוטל עליו לנהל מדינה יהודית, ולחפש מחבלים בורחים, ויש לו קואליציה שבירה, ויש לו שגרת קורונה, ויש לו רקטות מעזה, ויש לו חפ"ק לנסוע או לא לנסוע אליו. היא לא הכינה את עצמה, ולא יודעת לתת תשובות למצבים כאלה. בטח שלא בשליפה. בטח שלא בהסכמה.
ועל כן צריך לתת לבנט עצמו להחליט מה יעשה ומה לא יעשה. ואם יש ספק - אין ספק. אם יש ספק - שיחלל שבת. וגם את יום כיפור. עוונותיו עלינו.