השנה החדשה שאותה התחלנו מחייבת התבוננות נוקבת לאחור וגיבוש יעדים מיידיים. החברה הישראלית במשבר. משבר שיכול להתפתח לאיום קיומי.

שנה וחצי של קורונה, בשילוב ארבע מערכות בחירות, סבב לחימה נוסף בעזה ופרעות בקרב ערביי ישראל מרטו את עצבי החברה הישראלית וחשפו כל עצב רגיש לאוויר העולם: ערבים ויהודים, חרדים וחילונים, מחוסנים ומתנגדים, עצמאיים ושכירים ומה לא. שנה שבה החברה הישראלית מתפוררת לנגד עינינו.

לאחרונה נשבר עוד שיא של התבהמות, כאשר גורמים פוליטיים רוקדים על דם של לוחם שנפל במילוי תפקידו במהלך הלוויה, תוקפים מילולית מפקדים שבאו להזדהות עם כאב המשפחה, מנצלים את השבעה לקריאות פוליטיות נגד ראש ממשלה ומסיתים ברשתות החברתיות נגד ההנחיות של הפיקוד הצבאי.

"הפרות הקדושות", המכנה המשותף שאיחד את כולנו במשברים לאורך עשרות שנים של בנייה ותקומה, נמצאות כיום בגיא צלמוות. צה"ל, מפקדים ולוחמים, מנהיגים וסמלי שלטון, שכול, משילות ושלטון החוק.

הקרקע של אמון הציבור במנהיגיו ובמגיניו לובשי המדים, בצבא ובמשטרה, חיונית ליכולת הפעלת הכוח ללא שיקולים זרים. התהליך שחווה משטרת ישראל בשנים האחרונות חלחל להתייחסות לצה"ל. הדיון החשוב בסוגיית הפנסיות הצטלב, בעיתוי אומלל, באירועים מבצעיים ובאובדן חיי לוחם, ומסע צלב החל נגד משרתי הקבע והקצונה הבכירה.

ההנהגה של הצבא חייבת לקרוא נכון את הסיטואציה, כי משבר אמון כה עמוק יסרס כל יכולת מבצעית. המשבר כבר מכניס דם רע לשיח הלוחמים ולאמון בשרשרת הפיקוד, והוא ימנע כל רצון להיות בגוף שהחברה חשה אליו אנטגוניזם - בסדיר, במילואים ובחתימה לשירות ארוך ומקצועי.

צה"ל ומשרתיו הפכו גם הם לפתע, בעיני חלק מהציבור, לתת־שבטים: שבט הקצונה הבכירה, שבט הקצונה הצעירה, שבט הסדירים, שבט 8200, שבט המילואים. התוכנית הרב־שנתית שגיבש הרמטכ"ל, "תנופה", היא מקצועית וטובה, אבל המציאות השתנתה, כשהתפיסה המבצעית המתקדמת שמקדם אביב כוכבי, הרב־ממדיות, ניגפת בפני הרב־שבטיות. האיום הקיומי המיידי נמצא בתוכנו, ורק לאחריו יש האויבים מבחוץ. ייתכן כי בעוד עשור לא יהיו האנשים בצה"ל שאנחנו רוצים שיהיו שם - טובי בנינו ובנותינו. הבינוניות עלולה להפוך לנורמה ותיצור אסקלציה באובדן האמון. הסמכות המוסרית לפקד ולסכן את חיי הלוחמים עלולה להישחק עד דק.

תחושת הביטחון של האזרח הישראלי ערב יום הכיפורים אינה נוגעת לאיום הגרעין האיראני, אלא לאובדן הביטחון האישי. לאווירת האלימות, לקיטוב ולבהמיות בשיח הציבורי, לפרחח שמציק לנערה שיכולה להיות הבת של כולנו בבאר שבע, למתפרע בכבישי הגליל והנגב ולמצית המלון בעכו. לכן סדר העדיפויות צריך להשתנות. לא עוד שבשבת של החלטות פופוליסטיות, אלא ראייה וחזון אסטרטגי ויישום רב־שנתי.

יש לעצב מציאות חדשה שבה צריך לגלות קשיחות ונחישות מול האיום, לקבוע קווים אדומים ברורים, לחזק את ההרתעה במעשים, להפסיק עם המדרון החלקלק שבו אנו מצויים הן מול האויבים החיצוניים כמו חיזבאללה וחמאס, והן מול העבריינים שרואים בלוחם חמוש בניווט מטרה קלה במקום שיסורו מדרכו מפחד.

יש לשנות את המציאות שבה צלף כמעט מאבד את נשקו כי הפורעים משתוללים מתחת לקנה שלו ואז הוא מאבד את חייו. יש לנקוט יד קשה נגד פורעי חוק בכבישים, בבתי הכלא, בגבולות, בערים, באתרי התיירות. יש לחזק את המשטרה ואת "הרגל המסיימת" בבתי המשפט, לחוקק עונשי מינימום על בריונות ותקיפה - ולאכוף אותם. לצאת למערכה שבה שלטון החוק והמשילות הם עמוד האש לפני המחנה. הסברה יעילה חייבת ללוות את כלל התהליכים במטריצה הסבוכה. זה אפשרי, אך צריך נחישות וסבלנות.

יכולנו לאויבינו משחר הקמת המדינה, יכולנו לטרור המתאבדים ולמשפחות הפשע לאחר שמשטרת ישראל פירקה אותן לגורמים בסיוע מערכת המשפט. אפשר ליצור כאן משילות, ממלכתיות, חוק וסדר, חינוך לדרך ארץ, עידוד מגוון דעות והעברת ביקורת תוך קיום תרבות שיח מכבדת.

ישראל היפה זה כאן. האנשים פה מדהימים, ערכיים ויצרניים. לכן הגיעה העת להשמיע קול רם וברור ללא קשר לדעות פוליטיות, צבע עור ואמונה דתית. אסור לתת לגיטימציה למקטבים, חייבים לדחוק אותם חזרה לשוליים הסהרוריים.

באפגניסטן ניצחו כוח הרצון וההתמדה של הטאליבן ולא המשאבים והאמל"ח של ארה"ב, ולנו אין שום שדה תעופה להמריא ממנו לאן שהוא. החלטנו שאנו כאן כדי להישאר ואין לנו לאן לברוח. הפרות הקדושות בחברה הישראלית נשחטות, אך מי שיגיעו בסופו של דבר לקצב לשחיטה אלו הם אנחנו, כולנו.

הכותב שירת כמפקד אוגדה 340 וכמפקד חטיבת כפיר

[email protected]