בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הופתעו מבריחת ששת האסירים מכלא גלבוע. הם שמעו עליה לראשונה בתקשורת. עבורם הייתה הבריחה הזו המשך הלחימה באמצעים אחרים. לחץ כבד על ישראל, מפגן של אומץ, וכמו בכל קרב מוצלח - שימוש במרכיב ההפתעה. אבל לא ככה הם ציפו שהיא תסתיים. הם חלמו על מפגן גבורה, אולי איזה קרב יריות, שבמהלכו יפילו הבורחים חללים בקרב הכוח שסגר עליהם. חלמו, וקיבלו בדיוק את ההפך. בתוך ימים בודדים נתפסו אחיהם בזה אחר זה, אוי לבושה – הודות להלשנה של אחיהם, הערבים בישראל.
ארבעה חודשים בלבד לאחור, מבצע חרב ירושלים (כינויה העזתי של מערכת שומר החומות) היה רגע מזוקק של הצלחה תדמיתית עבור הפלגים. לא רק שהם כיסו מחצית מאוכלוסיית ישראל ברקטות, הם אף שלחו מיליונים למקלטים. הם הצליחו ליצור זיקה בין עזה לירושלים והטילו פטרונות על הר הבית בשלט רחוק. אבל הצלחתם המזהירה ביותר הייתה ברחוב הערבי. שנים הם מייחלים לרגע שבו, כבמטה קסם, הם יקראו לציבור הערבי בישראל להתמרד – וזה יקום ויפעל לפי בקשתם. והנה, ערי ישראל התלקחו בעימותים מדממים בין יהודים לערבים. שקר הדו־קיום, התפייטו בחמאס, קרס לנגד עינינו.
דוברי חמאס והג'יהאד ידעו כי לציבור יש תפקיד מפתח בסיפור הבריחה. אסירים בורחים הרי זקוקים למחסה. מיד עם היוודע דבר הימלטותם חזרו וקראו דוברים מטעם הפלגים ל"אנשינו בפלסטין" לסייע לבורחים. הקריאה כוונה לא רק לתושבי ג'נין וסביבותיה, אלא גם לאחיהם מעבר לקו הירוק. והתוצאה? אזרחים ערבים בנצרת ובגליל הראו כי לא רק שאינם מצייתים לפקודת הפלגים בעזה, הם אף חוצים את הקווים ומעניקים את שירותיהם הטובים לאויביהם. ובמי הם העזו לפגוע. באסירים, בבת עינו של הציבור הפלסטיני. נוסף על כך, גששים בדואים הם אלה שהתחקו אחר עקבות הבורחים וידעו למקם את הכוחות. במבט מעזה, כך זה נראה: פלסטינים ברחו, ופלסטינים תפסו את הבורחים.
העובדה כי בני מיעוטים סייעו לכוחות הביטחון במצוד אחר הבורחים איננה מקרית. היא מייצגת שינויי עומק בחברה הערבית. לא רק שרבים סבורים כי די להיאבק בממסד ואף הגיע הזמן להצטרף אליו – הם אף אינם מהססים לבטא את עמדתם בקול, או, ירחם השם, במעשה. השינוי הפוליטי, שבו חיפש מנסור עבאס את דרכו לקואליציה, לא נולד אצל מנסור עבאס. הוא צמח בשורות מצביעיו על קרקע פורייה ולאורך שנים.
היו ימים שבהם לא היה קול גבוה מקולה של המערכה.
תדמיתו של הממסד הישראלי בקרב החברה הערבית טופחה להיות אויב. הרוב התיישר לפי הקו, ומי שיצא מן השורות וביטא עמדות הפוכות נתפס כבוגד. המדיניות הזו הותירה את בעליה גאים, אבל רחוקים מעוגת השלטון ונטולי משאבים. בחישוב ארוך שנים, זה לא השתלם. החברה הערבית נותרה רחוקה מתהליך קבלת ההחלטות. פעמים רבות אף נתפסה כבלתי נאמנה. ההבנה הזו הולידה אצל רבים חלופה. היא אומנם איננה זוהרת מבחינה אידיאולוגית, אבל היא בהחלט מפרנסת. בראותך עוגה יפה, אל תשמיץ את האופה. להפך. נגוס בה.
לא היה צריך את הבריחה מכלא גלבוע כדי לדעת את כל זאת. גם לא את מנסור עבאס. מי שמכיר את החברה הערבית בישראל, יודע כבר שנים כי זו שאיפתם של רבים בתוכה. זהו מסר פשוט להבנה שהולך ומתחזק. ולמרות זאת, אני לא בטוח שהממסד הישראלי משיב לו בקול נקי וברור משלו.
בקרוב הספר
יבוא יום ומישהו יכתוב ספר על המענק הקטארי לרצועת עזה. לא בזכות הקטארים, הם דווקא יודעים היטב מה הם רוצים. בגלל השחקנים האחרים בסיפור. קללה רובצת בימים אלה על העסקה, וככל שהיא נמשכת, היא חושפת את חוסר האונים שבו לקתה ישראל בבואה לפתור את הצרה הזאת על הצד הטוב ביותר.
השבוע לרגע אחד היה נדמה כי מוטב לכל הצדדים לחזור לאחור, למזוודות הדולרים שעליהן הטילה ישראל וטו. המחשבה להשיב את מזוודות הכסף עלתה אחרי שהתברר כי בפעם השלישית, ההסכם בין קטאר לרשות הפלסטינית התפוצץ. בנק פלסטין, שהתנדב לנתב את הדולרים לבתי הדואר בעזה, קיבל רגליים קרות. מנהליו חששו להפללה על פי החוק האמריקאי נגד טרור.
העברת כסף לממשלת חמאס עלולה לעלות כדי עבירה לכאורה, ואיזה בנק ירצה להיתבע בוושינגטון או להסתבך בסנקציות. החוק האמריקאי כה גורף, ועל כן ספק אם בכוחו להתחשב בכך שהמוטבים ברצועה הם מורים, רופאים ופקידים למיניהם במגזר הציבורי.
עומד לו השליח הקטארי עם כיסים תפוחי דולרים ומחפש את הדרך להכניסם פנימה - אבל לשווא. יושבים בכירים ישראלים בלשכותיהם בתל אביב ומשתוקקים כמוהו להכניס את הכסף, אבל נאלצים למרוט את שערותיהם בחוסר אונים כל פעם מחדש. וכמותם גם ראשי הרשות הפלסטינים, המייחלים למצוא כל דרך אפשרית לקבל אחריות על הכסף. אבל מה לעשות, חוק זה חוק.
לא להאמין איזה פלונטר טמון בסיפור הזה. אומנם החוק האמריקאי מהלך אימים על כולם - אבל הבית הלבן, הוא ולא אחר, תובע הקלות ברצועה. וישראל? מצד אחד, המיליונים הולכים לאויביה. מצד שני, היא אינה מרפה עד שיוכנסו לרצועה כדי להרגיע את חמאס ולהרחיק סיכויי עימות.
שבנו אלייך, אופירה
קשה להתעלם מן העיתוי של ביקור ראש ממשלת ישראל השבוע על אדמת מצרים. ולא סתם מצרים, אלא שרם א־שייח', היא אופירה. נפתלי בנט היה בן שנה וחצי כאשר פרצה מלחמת יום כיפור. מארחו סיסי היה בן 19, קדט בפנימייה הצבאית. שניהם שייכים לדור שעוצב אחרי המלחמה. אם תשאלו כל אחד מהם עם מי הוא מזדהה, ינקוב בנט בשמו של דוד המלך. דוד בן ישי ניצח את גליָת, הביס את רודפיו מבית, כבש את ירושלים ואיחד את ישראל ויהודה. סיסי יגיד אנואר סאדאת. על האומץ ללכת נגד הזרם, על המאבק במתנגדים מבית, ועל כך שהצליח לכופף כוחות חזקים ממנו ולהשיב את סיני.
בימים אלה, לפני 40 שנה, נרצח סאדאת במצעד הצבאי שנועד לציין מלאות שמונה שנים למלחמה. המצרים רואים בה ניצחון, כי השיבה להם את האדמה שנלקחה. קצין ושלושה חיילים, ילדים שלו, כפי שכינה אותם, פתחו באש וניקבו את גופו בכדורים. מעטים זוכרים כי סאדאת היה דתי אדוק. אחד כזה שלא צועק זאת, אבל הוא מתפלל חמש פעמים ביום ומאמין באלוהים אף יותר משונאיו שלבשו גלימת צדיקים.
באחת מפגישותינו בקהיר, בתו כאמליה סיפרה לי כי שלושה חודשים לפני הירצחו אמר לה אביה כי השלים את משימתו בעולם הזה, בהביאו שלום ובהשיבו את האדמה, ועל כן הוא יכול ללכת בתחושת שלמות לעולם הבא. זה דיבור של אדם אמוני. סאדאת לא נרצח בגלל השלום עם ישראל, אלא כי רדף בחורמה מתנגדים מבית. אלמלא היה חותם על ההסכם שנתיים וחצי לפני מותו - אולי היינו ממשיכים לאחוז באופירה עד היום. אני בטוח כי בנט העדיף לנחות שם כאורח.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל