סיוטי הלילה הריאליים והמוחשיים להפליא שהם מנת חלקי בשנה האחרונה, מלוהקים בערבוביה משונה של דמויות מפתח מחיי וקלסתרונים מוכרים אך נמצאים מחוץ להשגתי. לעתים אני מתעורר, עם רגל אחת על השטיח, השמיכה בגפה בקצה הרחוק של הקינג־סייז ובשניות ארוכות בין שינה ליקיצה שהן מעין חזרה מדמנציה למציאות של צינת הלילה, אני מנסה להתאושש.
מה שמפליא אותי כל פעם מחדש, הסיוט שעשוי להתרכך לחלום, ממשיך בדיוק איפה שהתעוררתי. אינני מבין במשמעותם של חלומות ומעולם לא שמעתי פענוח שהניח את דעתי, אבל הפנומן החדש הזה לא יכול להיות טוב. חלק מהזמן אלו ההחמצות בחיי שמסייטות אותי; מהאישיות, למקצועיות, לדרך שעברתי. האלמנט היחיד שבו אני שולט בתופעה החדשה הזאת שגורמת לי לדחות סיפוק אלמנטרי כשינה ולהתנחם בנמנום צהריים, הוא בחירה מנומקת של הנושא והסוגה שבהם אני הוגה כאשר אני שם ראש על ערימת הכריות שהולכת וגובהת ככל שאני מזקין.
זה תמיד סוג של מסע אל העבר במכונת זמן; מקומות שהייתי, דברים שעשיתי, ילדיי כשהיו צעירים, כוריאוגרפיה אינטימית שהצנעה יפה להם, סצינות מחיי. חלקם מעוררים בי השתאות, חלקם חרטה עמוקה. ברגעי העירום הנפשי שלי, אני האיש שהתנהל ללא תוכנית חומש, ללא מפת דרכים ועל בסיס קפריזות ודחפים.
מתישהו השבוע, בין הגאות בקוביד־19, יום השנה ה־20 ל־11.9, ההוריקנים בדרום, השריפות במערב, השיטפונות במזרח והפינוי מאפגניסטן, נזכרתי בגיחה האחרונה שלי לקולנוע, הנושא שלשמו קמתי. מה שמסביר את האהבה הגדולה שלי ל"These Days" של ג'קסון בראון, שאותו הוא מסיים בשורה האלמותית שכבר ציוויתי שתתנוסס על קברי: "אל תעמתו אותי עם כישלונותיי, לא שכחתי אותם". אה?
זה היה ב־2014, לפני המבול האישי, ובימים שחברים מישראל, בעיקר אזרחי עולם, נהגו עדיין לבקר במיין בג'סטה של מי שמבקרים את רוקד עם דובים. ישבנו על סלע מול הקו־אופ במבנה העץ הישן לפני שעבר להאנגר ענק, ולעסנו כריך יבש בחוסר חשק ניכר. לא הייתה בינינו קמבוצ'ה. התה הירוק של "טאצו" היה עדיין בשוק. ניצלתי את הסחת הדעת הרגעית לקשור את הסרט האדום על ערכת השכנוע.
טענתי הייתה, ואני משוכנע שצדקתי, שלא יכול להיות שאין סרט ביוגרפי, נניח מיני־סדרה מפוארת של HBO, על אודי ליאון מרפי, החייל האמריקאי המעוטר ביותר במלחמת העולם השנייה וכנראה בכלל. טיעוניי הסדורים היו עמי לתפארת. ראיתי אותם פוגעים. עדיין אין סרט כזה. יכול להיות שההסבר לכך נעלם מעיניי. אבל השנה מלאו 50 למותו של מרפי והוא בן 46 ואני עדיין צודק.
כמה שבועות אחרי, הגיע חוזה כתיבה לחתום עליו, דבר דבור על אופניו ומקדמה יפה לצדו. כפי שקרה לי בשנים ההן, רציתי להפוך את הכתיבה להרפתקה. התחקיר עצמו מחזיק מדף בחדר העבודה, אבל זה תמיד החלק הקל. זאת הייתה הברקה להציע לבני עמנואל, בוגר מגמת קולנוע שחי בסן פרנסיסקו, לכתוב איתי, באנגלית כמובן. שנותיו בסן פרנסיסקו היו עבורי עילה לבקר פעמיים בשנה בעיר שהגדירה אותי. בהקשר של עמנואל אני אוהב לצטט את ג'ון וויין ב"רוסטר קוגברן" שאומר לקתרין הפבורן, “being around you pleases me". הצעתי לעמנואל חלק מהמקדמה. הייתי בטוח שאין מי שיירד יותר לסוף דעתי מבני, מי שגדל עמוק בספריית הסרטים שלי ובין הספרים. היו ימים שדיברנו בדיאלוגים מסרטים שאהבנו.
במקום המלון הרגיל שלי בנורת' ביץ', שכרתי דירה בפסיפיק הייטס היוקרתית, מחוץ לאזור הנוחות שלי. דירת גן עם חצר קטנה, שעות שמש מעטות ושני חתולים. זה היה כמו לחיות בשיר של גרהאם נאש. לעמנואל הייתה דירה באבניוז, ובה התייצבתי כל בוקר מול הלוח שעליו הזזנו את הסצינות. אני חושב ש"The Most", כך נקרא התסריט, טוב אבל צריך קצת עבודה. בלי שמות, כי חלקם אינם נושא לגאווה בדיעבד, אחרי שהגשנו אותו נאמר לי ששתיים מחברות ההפקה שקראו אותו אהבו ושתיים לא. בתיקו כזה, גם אם אינו האמת המלאה, לא מכניסים תסריט לפיתוח. בתוכנית שלי הוא היה צריך להיות מוכן לשידור ביום השנה ה־50 למותו של מרפי. שבע שנים אינן נצח בהפקת סרט.
הייתה משום רמיסת כבוד ויריקה בפרצופו של כל חייל אמריקאי ששירת במלחמת העולם השנייה, נקצר באש מקלעים גרמניים באומהה־ביץ' או נטבח על החוף באיוו־ג'ימה. וולטר קרונקייט לבדו, בחדשות הערב של CBS, הצליח להתעלות קצת מעל התיאור היבשושי וסקר בקיצור טלגרפי את פועלו ודגם את חייו ונסיבות מותו של ליאון אודי מרפי, בן 19 בשובו הביתה; אחרי שהבינו בפנטגון שהגיבור האמריקאי הגדול יכול להפוך בהבל פה של יחסי ציבור לנער הפוסטר של גיוס כסף למאמץ המלחמתי.
מרפי המריא מגרמניה ונחת על שער המגזין "LIFE" בגיליון ה־16 ביולי 1945, שהוא במקרה היום שבו נערך באלמגורדוס, ניו־מקסיקו, הניסוי הראשון המוצלח של הפצצה האטומית (בתחקיר לתסריט גיליתי שהדף הביקוע האטומי הראשון הרעיד את האדמה עד לוס אנג'לס, שבה היה מרפי בבונגלו באחוזתו ההוליוודית של השחקן ג'יימס קאגני שאירח אותו במטרה לבדוק אם הוא חומר קולנועי).
מרפי היה נער יפה תואר עם מראה כל־אמריקאי, בלורית ערמונית, עיניים ירוקות וחיוך שלא הפציע על פניו בהתלהבות; הוא משך רגל בשל פציעת קליע בשרירי ישבנו שלקו בנמק ונכרתו כדי להציל את חייו. כדי להתגייס בגיל 17, שנה לפני גיל הגיוס הרשמי, היה זקוק למסמך חתום על ידי נאדין, אחותו המבוגרת ממנו. אמו מתה מסרטן, כורעת תחת נטל האחריות לחמשת ילדיה הקטנים, אחרי שבעלה אמט, אלכוהוליסט אלים, יצא לקנות סיגריות ולא שב. החווה הקטנה של המשפחה בעיירה המיניאטורית פרמרסוויל, טקסס, נותרה באחריותו של מרפי.
הוא האכיל את משפחתו בארנבות, סנאים וכל בשר ציד שחלף מול קנה הרובה 0.22 שלו. מיומנות הקליעה שלו הייתה פנומנלית ולעתים נדירות בלבד שב לצריף המשפחתי ללא נתח בשר טרי מונח על כתפו. המארינס דחו אותו בטענה שהוא נמוך מדי; חיל הים שלחו אותו הביתה בטענה שהיה רזה מדי; רק ב־Army הסכימו לגייס אותו. סך הכל שירת מרפי שלוש שנים, פלוגה ב', גדוד 15, חטיבה 3 שנלחמה באירופה. עם שובו לאזרחות הוא היה עדיין צעיר מכדי להצביע.
לאיטליה הגיע מרפי כטוראי, והוא קודם חמש פעמים עד סג"ם ומ"פ. על פי מניין אחרון בצבא המעתיר על חייליו עיטורים וצל"שים, החל מעיטור ארגמן (Purple Heart) עבור כל פציעה, מרפי הוא החייל שזכה ביותר עיטורים מכל חייל במלחמת העולם השנייה או בכל מלחמה אמריקאית אחרת. על פי רישום עדכני במשרד ההגנה, זכה מרפי ב־24 עיטורים שונים, כולל העיטור הנחשב מכולם, מדליית הכבוד של הקונגרס, צל"ש על הריגת 240 גרמנים בקרב אחד, נוסף לעיטורים ממדינות אחרות. מרפי ניחן בכישרון לחימה נדיר, בתעוזה על סף יצר התאבדות וברפלקסים שהם אותו יתרון של שבריר שנייה המפריד בין חייל חי לחייל מת.
בכתב ההמלצה למדליית הכבוד של הקונגרס נכתב: "סמוך להולזוויר, צרפת, ב־26 בינואר 1945... בעת שסג"ם מרפי שהיה מפקדה של פלוגה ב' שהותקפה על ידי שישה טנקים וכוחות חי"ר... פקד על אנשיו לסגת... ונשאר בעמדת הפיקוד הקדמית שלו והמשיך לתת קואורדינטות לארטילריה. ספג אחד מהנגמ"שים האמריקאיים פגיעה ישירה והתחיל לבעור... מרפי עלה על הנגמ"ש הבוער שעמד להתפוצץ, והפעיל את ה־0.50... הוא היה לבדו, חשוף לאש משלושה כיוונים, אבל הירי הקטלני שלו ממכונת הירייה הרג עשרות גרמנים ועצר את הסתערות החי"ר... הגרמנים השתמשו בכל הכלים שעמדו לרשותם כדי לחסל אותו, אבל הוא המשיך לירות והשמיד כיתה שניסתה לאגף אותו. חיילים הגיעו למרחק של עשרה מטר ממנו ונקצרו. הוא נפצע ברגלו אך המשיך לנהל קרב יחיד עד שתחמושתו אזלה".
צילום השער של מרפי ב"LIFE" שבה את עינו של ג'יימס קאגני, שבאותם ימים הקים חברת הפקה עם אחיו ביל. קאגני הזעיר מיצק את הקריירה שלו בשנות ה־30 בסרטי פשע פופולריים, בסגנון משחק היפראקטיבי ובחזה נפוח. מראה גיבור המלחמה ואלף המילים הסתמיות שליוו את צילומיו בעיתון, היוו עבורו עילה להזמין את מרפי לאחוזתו בהוליווד, לשכן אותו במגורי אורחים, להחתים אותו על חוזה עם חברת ההפקה החדשה שלו ולהשקיע בו כסף בלימודי משחק, ריקוד, דיקציה, סיף ועוד. אף אחד לא יכול היה לנחש, ודאי לא קאגני, כי מרפי חזר מהמלחמה פגום ללא תקנה.
באבחונים מאוחרים יותר השתמשו הפסיכיאטרים במונחים שהיו שגורים בעת ההיא כמו "הלם קרב", "עייפות קרב" ושאר אפוריזמים שלא היו חדים מספיק כדי לאבחן את היקף התסמונת הפוסט־טראומטית שנגרמה לחיילים כמרפי שחזרו מהתופת. סיוטי הלילה התכופים שלו וצעקותיו שהעירו את קאגני ורעייתו פרנסס, כמו גם הפתיל הקצר שלו ותגובותיו האלימות לכל דבר שהרגיז אותו, קיצרו את הקשר בין השניים. קאגני הבין שהגיבור הנאה לא נועד להיות שחקן, ומרפי טען שנמאס לו להיות ליצן החצר של קאגני. את האח ביל, שהעליב אותו בנשף מפואר שמרפי לוהק בו כמלצר, הכה מרפי מכות נמרצות. הוא נטש את האחוזה ועבר להתגורר באולם התעמלות בלוס אנג'לס של דיוויד "ספק" מק'קלור, מי שהפך לחברו הטוב, וישן בפינה אפלה על מיטת שדה. את הכסף שהשתכר שלח למשפחתו בטקסס. מק'קלור הוא עד ראייה אינטימי שבלעדיו אי אפשר לספר על חיי מרפי מסוף המלחמה או לרדת לסוף דעתו.
למתבונן באריזה הנאה שעטפה אותו, קשה לשער את החיים המסויטים שחי מרפי מהיום ששב מהמלחמה ועד מותו. ה־PTSD שלו היה קשה מסוגו ונגס בו ברעבתנות. הוא נשא אקדח, לרוב קולט 1911 אוטומטי שניפק הצבא לחייליו, וארסנל הנשק הביתי שלו היה גדול. הוא ישן עם האקדח תחת כריתו; בסיוטי הלילה שלו כיכבו חבריו ללא פנים וחברו הטוב ביותר לטי טיפטון שמת בחיקו מירי של צלף גרמני שעה שמרפי ניסה להחזיר את מעיו לבטנו. הוא השאיר את טיפטון שוכב, הרים מקלע גרמני כבד, נשא אותו בידיו וקצר בו כיתה גרמנית עד שנגמרה התחמושת. הגרמני הראשון שהרג לא נתן לו מנוח, ומאחוריו ניצבו בשורה ארוכה ותובענית מאות החיילים שהרג.
מפלט מכונית רועם העיר אותו בבהלה, אקדח בידו. הוא ירה בצללים שנעו בחדר המרוחק שבו עבר להתגורר. אשתו הראשונה הייתה כוכבנית הוליוודית בשם ונדה הנדריקס, יפהפייה אדומת שיער בעלת מזג סוער שחשבה שתצליח לאלף ולביית את בעלה הכספיתי. הנישואים שרדו שנה וציידו את הנדריקס בסיפורי אימים על מרפי, כולל מקרים שבהם הצמיד אקדח לראשה או איים להתאבד בנוכחותה. תאבונו המיני של מרפי, שכנראה היה סוג של פיצוי ומקלט זמני מהשדים שרדפו אותו, לא תרם לנישואים. כאשר התיישב ב־1949 לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו "לגיהינום ובחזרה" עם מק'קלור, ניסה מרפי להכניס לספר את חוויותיו המיניות מהמלחמה.
האנקדוטה החביבה עליו ביותר: כיצד התארח בביתן של אם ושתי בנותיה במילאנו הכבושה ושכב בלילה אחד עם שתי האחיות ואחר התפנה לספק את האם - לא נכנסה לספר. מק'קלור הסביר לו שתעלוליו המיניים לא ישרדו את מספרי המו"ל. מרפי מיהר להתחתן פעם נוספת עם דיילת בעלת נטיות דתיות בשם פמלה ארצ'ר. הם נשארו נשואים עד מותו ונולדו להם שני בנים שהיו כנראה הנוכחים היחידים בחייו שכלפיהם חש אהבה ללא תנאים.
בשיחה איתי במהלך התחקיר לתסריט, אמר דיוויד מורל, הסופר ואביו־מולידו של ג'ון רמבו, כי דמותו של רמבו הייתה מבוססת בהיבטים רבים על אודי מרפי. סיפורו של חייל השב הביתה ממלחמה עקובה מדם שאליה שלחה אותו ארצו אחרי שאיבד את מיטב חבריו בטופוגרפיה זרה ועוינת מעבר לים, שאינו מצליח להתאקלם באזרחות ולמצוא את מקומו. מורל אמר שהמלחמות היו שונות. מלחמת העולם השנייה הייתה המלחמה האמריקאית האחרונה שלא הייתה שנויה במחלוקת פוליטית ושאמריקה ניצחה בה, אבל יש דמיון רב בצלקות של מרפי ורמבו.
מרפי לוהק במערבונים דלי תקציב שפרחו בשנות ה־50. הצעיר הנאה מטקסס שלף וירה כבכיר הצלפים וחש נוח במחיצת סוסים. במהלך הקריירה שלו השתתף מרפי בכ־50 מערבונים. בכמה מהם, בעיקר תחת שרביט הבימוי של דון סיגל, ג'ון יוסטון, באד בוטיקר ואחרים, נתן מרפי הופעות טובות. סרטו הטוב ביותר נחשב "התג האדום של האומץ" של יוסטון. היו לו ציפיות גבוהות מ"האמריקאי השקט" על פי ספרו של גרהאם גרין. במקור היו אמורים לככב בו לורנס אוליבייה ומונטגומרי קליפט, אך תאונת דרכים השחיתה את פניו של קליפט. הצילומים נערכו בסייגון ב־1957. מרפי גילם סוכן CIA צעיר מול מייקל רדגרייב בתפקיד העיתונאי הבריטי הוותיק שמרפי גוזל ממנו את פילגשו הווייטנאמית. מרפי טען שלא ידע אם רדגרייב רוצה לשחק מולו או לשכב איתו. הסרט נכשל.
בפגישה שאותה יזם סרג'יו ליאונה, הציע לו הבמאי האיטלקי לגלם את דמותו של "האיש ללא שם" במערבון הספגטי הראשון "בעבור חופן דולרים". מרפי אמר לליאונה שאינו רואה עתיד למערבונים מדובבים מאיטלקית שיצולמו בספרד; ליאונה המאוכזב הציע את התפקיד לקלינט איסטווד. חודשים ספורים לפני מותו הציע לו דון סיגל לגלם את הרוצח הפסיכופת "סקורפיו" ב"הארי המזוהם".
עם הזמן החמירה התסמונת הפוסט־טראומטית של מרפי. בחווה המשפחתית באריזונה הסב מרפי את המוסך לחדר שינה אטום ומרופד שבו חי בנפרד מאשתו. כדורי שינה הפכו להתמכרות קשה. רף האלימות שלו עלה, וחלק מהזמן נדמה היה כי הוא מחפש להשתתף בקטטות. הוא כמעט הכה למוות מאמן כלבים שנשכר לאמן את כלבה של אחת מידידותיו הרבות. הוא הצטרף לשוטרים בערים שונות שבהן היה שוטר של כבוד בפשיטות על סוחרי סמים. חיבתו להימורים הפכה להתמכרות קשה, והוא איבד את כל כספו ונאלץ למכור את בתיו, מטוסו הפרטי ואת סוסיו האהובים. "לגיהינום ובחזרה" היה רב־מכר שתורגם לשפות רבות, אך גם ההכנסות מהספר נזלו בין אצבעותיו. הוא שיחק את עצמו בסרט שהיה מבוסס על "לגיהינום ובחזרה". מרפי שנא את הסרט, והצורך לשחזר את מעשי הגבורה שלו במלחמה הסב לו עוגמת נפש גדולה.
אחד מסרטיו האחרונים "מבצע קהיר" ("A Trunk to Cairo") לקח אותו לישראל עבור 100 אלף דולר. הקו־פרודוקציה הישראלית־אוסטרית בבימויו של מנחם גולן הייתה סרט פעולה נחות על סוכן אמריקאי העוזר למוסד לחסל מדען גרמני בכיר (ג'ורג' סנדרס) שעסק בפיתוח טילי קרקע־קרקע לפגיעה בישראל. מרפי השתכן במלון "אכדיה" בהרצליה פיתוח. כדי לשמור אותו בתלם הצמיד לו גולן בחורה ישראלית שתפקידיה היו רבים ומגוונים. בשיחה שערכתי עם גולן לפני מותו, הוא סיפר לי שהרעיון ללהק את מרפי היה של שותפו האוסטרי וכי לא היה לו מושג מי היה מרפי ולא חצי מושג על מעלליו במלחמה.
"הוא היה במצב קשה", אמר גולן. "הוא נראה מסומם, התנהל בכבדות, הייתה לו ביקורת על תנאי העבודה, על החום, האוכל והמדבר. היה ברור שאם לא נצמיד לו מישהי, הוא לא יגמור את הסרט. באחת הסצינות שבה הוא נאלץ לברוח ממצרים על סוס, הוא סיפור לצוות כמה ותיק ובקיא היה עם סוסים. בעת צילומי הסצינה הוא ניסה לעלות על הסוס כמו קאובוי, בקפיצה מאחור. ניסה פעם ופעמיים ולא הצליח. הסוס ברח. מרפי נכנס למכונית ונמלט מהסט. עד שהגענו למלון גילינו שהוא עזב לשדה התעופה, עלה על טיסה לאירופה ולא חזר. נאלצתי לגמור את הסרט בלעדיו".
השנים האחרונות בחייו היו סהרוריות ויכולות לפרנס ארבעה תסריטאים. עם חשיפת הטבח האכזרי בכפר הווייטנאמי מיי־לאי בידי גדוד מרינס, טבח שבו הרגו חיילים אמריקאים כ־300 זקנים, נשים וטף, בחר מרפי להביע דעה. עמדתו הייתה שאם סג"ם וויליאם קאלי, הנאשם הראשי, ביצע פקודה ישירה, אין הוא אשם ברצח. קל היה להתעלם ממרפי ולתייג אותו כשחקן בינוני במערבונים גרועים. הוא נרתם לעזור לקבוצה שביקשה מהנשיא ניקסון לחון את יו"ר איגוד נהגי המשאיות ג'ימי הופה שישב בכלא. השדולה הכינה עצומה, ומרפי מסר אותה אישית לידי ניקסון באחוזתו בסן־קלמנטה בקליפורניה (כמה מהנה היה לכתוב את סצינת הפגישה מרפי־ניקסון).
ביום גשום וסוער במיוחד ב־1971 עלו מרפי וחמישה משותפיו על טיסה במטוס פרטי מדאלאס לקרוליינה. תיקו האישי של הטייס הרמן בטלר היה מלא להתפקע בעבירות על תקנות טיסה ותעבורה אווירית. מצב התחזוקה של המטוס היה גרוע במיוחד, ומרפי עלה עליו רק אחרי שבדק בעצמו את תקינותו. בטלר לא הפקיד במגדל הפיקוח תוכנית טיסה מסודרת, כך שקשה היה לעקוב אחרי המטוס. אחרי כשעת טיסה נעלם המטוס מהרדאר, והקשר איתו נותק.
שרידי המטוס נמצאו על צלע Brushy mountain בווירג'יניה. המטוס התרסק ביער עבות, התפרק ונשרף כליל. שלושה נוסעים הושלכו החוצה, ושלושה אחרים נשרפו בתוך הריסות המטוס. מרפי היה מוטל בשלג והדרך היחידה לזהות אותו הייתה באמצעות צילום רנטגן של שיניו. לפני צוות ההצלה הגיע לאתר ההתרסקות נווד שגנב את ארנקו של מרפי ואת שעונו. 20 שנה לאחר מכן, באמצע שנות ה־90, קיבל בנו של מרפי דרישה לכופר עבור השבת הארנק.
בניגוד מוחלט לצוואתו, שלפיה היה אמור להיקבר בטקס פרטי בעיירת הולדתו ללא משתתפים, נקבר אודי מרפי בטקס צבאי ממלכתי מלא בבית הקברות הצבאי ארלינגטון בווירג'יניה בסמוך לקברו של הנשיא ג'ון קנדי. מותו של מרפי בגיל 46 בנסיבות המזמינות ניחושים ותיאוריות קשר, זכה לפרשנויות רבות. בעבר אמר מרפי כי בכוונתו לרסק את מטוסו לתוך הר. האם הייתה לו יד בהתרסקות? האם חוסל בשל פעילותו למען הופה? האם היה ה־CIA מעורב בהפלת המטוס בשל חלקו של מרפי בניסיון חובבני לפתור את תעלומת ההתנקשות בנשיא קנדי? מתישהו בעברו עלה מרפי עם רובה צלפים מיושן לקומה השישית של בית המסחר לספרים בדאלאס וניסה לירות שלוש פעמים ב־6.2 שניות, פרק הזמן שנדרש לאוסוולד להרוג את קנדי. הוא לא הצליח.
גיבור המלחמה הגדול ביותר בתולדות אמריקה כרע תחת משקל המדליות ולא מצא רגע אחד של מנוחה מהיום שבו שב הביתה. הוא היה אחד מאותם מתים־חיים שיסתובבו בינינו כל עוד יהיו מלחמות מבלי שנדע שהם מתו באנציו, נורמנדי, גוואדלקנאל או עיראק ודופקים שעון בהמתנה להשתחרר מכבלי עולם.
נ.ב: עדיין אין סרט על מרפי. התסריט זקוק לשיפוץ המכונה בעגה פיתוח. זאת אחת ההחמצות הגדולות שלי, ואין צורך להזכיר לי כי לא שכחתי.