אני זוכרת איך ראיתי בחשאי, לא פעם, את הסרט “עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. הייתי אז נערה צעירה וסקרנית שגרה כניסה ליד איש תימני שאף פעם לא מחייך, וכהכנסה נוספת משכיר סרטי וידיאו לשלושה ימים תמורת 7 שקלים. כשסיימתי לצפות עשרות פעמים בכל סרט ישראלי, החלטתי שאני צריכה להתקדם. “מה קיבלת חדש?", שאלתי אותו ושיחקתי במטבעות בידי. “לא לגילך", ענה תוך שהוא דוחף לגלגל אחת הקלטות עיפרון ומנסה לסדר איזה קשר בסליל.

“זה לא בשבילי, אני בכלל לא אוהבת סרטים באנגלית", שיקרתי לו, “דודים שלי מארצות הברית באים אלינו, אמא אמרה לי להביא להם כמה סרטים".
“כמה כסף יש לך?", התעניין בחשדנות.
“7 שקלים" עניתי.
“אז איך כמה סרטים, יא מלעונה?", ענה, נתן לי חצי חיוך ופרש לפניי כמה אריזות של סרטים, כולם, משום מה, היו של טום קרוז, בטח נפלו מקונטיינר עם שמו עליו.

לקחתי את "עיניים עצומות לרווחה", לא ידעתי על מה זה, אבל תמונתו של טום קרוז על חזית החפיסה, אוחז בניקול קידמן היפה כמבקש לנשק אותה, עשתה את שלה, התערבבה בסקרנותי המוגזמת ובהורמוני הנעורים שלי, ושתי דקות אחר כך יצאתי מביתו עם שקית שחורה ובתוכה הסוד הקטן שלי ושלו. “אוי ואבוי אם זה לא לדודים שלך", הזהיר אותי לפני כן. “נשבעת בסבא שלי שזה בשבילם", אמרתי ועשיתי מירכאות באצבעות הרגליים, אמרו לי שככה מבטלים שבועות ונדרים.

כשירד החושך ואבי יצא אל משמרת הלילה שלו במונית, אמי, עייפה מכביסות, ניקיונות ובישולים לקראת שבת, נרדמה במיטתה חבוקה עם אחותי הקטנה. ניגשתי אל ארון החטיפים, פתחתי לי בשקט שקית תפוצ'יפס ויחד איתה ועם ידיי השמנוניות, הלכתי לסלון והכנסתי לווידיאו את הקלטת ששכרתי. זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי בסרט (או בכלל) יחסי מין כל כך ברוטאליים, כל כך משוחררים, כל כך מסתוריים.

לאלו מביניכם שלא צפו בו, אסכם בקצרה: הסרט מדבר על זוג נשוי מהמעמד הגבוה ונפתח בשיחת נפש שלהם, כשהם עירומים למחצה בחדר השינה, שבה מתוודה האישה שיש לה חלום אירוטי שחוזר על איזה קצין. הגבר יוצא מהבית, ובדרך לא דרך, ברחובות ניו יורק, פוגש כל מיני דמויות שבסופו של דבר מביאות אותו למסיבת חילופי זוגות מסתורית ביותר.

זהו, לא אעשה יותר ספוילרים. אני זוכרת נשים זקופות חזה, מולאטיות ובהירות, עוטות מסיכות גדולות ומפוארות, ואחרי טקס ביזארי מושכות אליהן את אחד מהגברים ומתנות איתו אהבים, אף על פי שזו מילה יפה ומהודרת מדי למה שהלך שם. הסרט הזה ותמונותיו שבו אל זיכרוני בכל תקופת הנעורים שלי. הרגשתי שאני כמה רמות מעל אלו שעוד התרגשו מ"שבע דקות בגן עדן".

רציתי להיות האישה ההיא, לא זו עם המסיכה שמשכה את טום קרוז הנאה אליה, אלא ניקול קידמן, רציתי לאחוז ג'וינט בידי, ללבוש בייבידול לבן ולנהל עם בן זוגי, שאז אפילו התביישתי לדמיין, שיחות על אהבה עד יבוא הבוקר.

הרבה זמן הזנחתי את עצמי, נשאבתי לתוך נישואים, רומנטיזציות למיניהן שעשיתי לזה ואמהות ששואבת אותי אליה 24/7. על האמהות אני לא מתלוננת, כל אושרי טמון בחיוכה. אבל מאז שהחלטתי על דרך חדשה בחיי, ומאז שהחלו לפעול גני הילדים והורידו לי קצת מהמעמסה, אני בתהליך מחודש של גילוי עצמי, של קבלת השראה, של מפגשים עם אנשים, הרי חוץ מתזונה רוחנית, ארצה או לא, הדברים האלו, שנלקחו ממני בחסות “אישה נשואה לא נכנסת להרפתקאות" הם פרנסתי בסופו של דבר.

חיפשתי בגוגל סדנאות, כאלו שיעשירו אותי ויפגישו אותי עם אנשים. לא משהו להעצמה רוחנית, כלכלית או עימותים עם נבכי הנפש. משהו קליל יותר, מצחיק, שובב, שטרם חוויתי. בדרך לא דרך, כי הדבר כמעט לא מפורסם, הגעתי למישהי בשם יסמין, שהאתר שלה נקרא “ארוחה עם דרקון". נכנסתי אל האתר, כולו מעוצב בצבעים אדומים ולבנים וכמה דרקונים מטיילים בו.

כך נכתב שם:
"בכל ארוחה עד 12 משתתפים באיזון מגדרי (דהיינו שש נשים, שישה גברים).
"כל אחד מגיע עם עצמו (אין כניסה לבני זוג, חברים, ידידים וכו').
"מתחילים ב־20:00, מסיימים ב־1:00".
הסתקרנתי, כתבתי לה, שאלתי מה זה. היא ענתה מיד שזו ארוחת שף ומשחק.
אני לא יודעת מה דמיינתי לעצמי, אבל הסרט ההוא קפץ לי לראש מיד. “משחק? זה משהו שקשור בסקס?".
“לאו דווקא", ענתה לי, “זה קשור בכם".

נתתי את כרטיס האשראי שלי ומיד אחר כך קיבלתי פרטים למייל, דירה מסוימת בתל אביב, אזהרה לגבי שיפוטיות, לגבי דיסקרטיות מוחלטת ודרישה להפקיד את הטלפון בכניסה אל המקום.

כבר התעוררו בי הפרפרים שחשבתי שמתו. התקשרתי אל הבייביסיטר של בתי, קילחתי את הקטנה מוקדם יותר, רחצתי, האכלתי, וכשהגיעה הבייביסיטר והיא כבר שקעה בשינה ערבה, נכנסתי למקלחת, לקחתי את הזמן, עצמתי עיניים ונתתי למים לשטוף ממני את תלאות היום והתקופה.

אפילו השתמשתי בסבון"בת אורן". נכון, הוא מאוד ישן, זקן ובכלל לא סבון, אבל יש בריח שלו משהו שמזכיר לי בית, לא יודעת להסביר את זה.
כשיצאתי, מרחתי המון חמאת גוף בריח טוב, נכנסתי אל חדר הארונות והוצאתי ממנו את השמלה האדומה והצמודה ביותר שמצאתי, לבשתי אותה והתחלתי להתאפר. פתאום הייתי יפה, הייתי אישה, וידעתי שלא אחזור מאוכזבת, ידעתי איכשהו ולאור הנסיבות והבייביסיטר שישבה בסלון, שכשאצא מהחדר, לבושה, סקסית, מאופרת, עם ריח בושם ועיניים מודגשות בעיפרון שחור, אף אחד לא יביט בי ויגיד “לא חרשת על השמלה הזו כבר?". כשהבטתי בראי, ידעתי שאני שוב מרסל, מצולקת פי כמה, אבל לא אבדתי.

“איזו יפה את", אמרה הבייביסיטר, “תיהני, ואם את רוצה להעלות לפה מישהו אחר כך, אני אחכה במטבח ואצא אחרי שהוא ילך".
“אף אחד לא נכנס לפה, יש לי תינוקת", צחקתי והודעתי לה שהמגירה מלאה בחטיפים ושתתכבד.
בדרך לשם שמעתי שירים שאני אוהבת, קצת ריטה, קצת קלפטון, ברוזה ואפילו מרסדס סוסה. חניתי את האוטו באיזה חניון סמוך לכיכר המדינה והתחלתי לצעוד ברגל. “אחלה ריח", אמר לי איזה אופנוען שבדיוק הכניס את הקסדה שלו אל הארגז. “כן? אהבת?", חייכתי אליו בלי לחשוש והמשכתי להתקדם כשראשי זקוף פי כמה.

כשהגעתי אל הדירה, משכתי קצת את שולי שמלתי כלפי מטה, פתאום חוסר הביטחון התגנב אליי, הבטן שנשארה מאז הלידה ורגליי הגדולות, ובכל זאת, כשפתחה לי יסמין את הדלת, הניחה בידי מיד כוס יין, ביקשה ממני לקחת מדבקה, לבחור לעצמי איזה שם שארצה ולהדביק על שמלתי, המסיכה הזו, שיכולתי לעטות על עצמי (אם כי כשאתה בתודעת הציבור, זה קצת קשה יותר) עזרו לביטחוני לשוב לאיתנו.

היא נראתה כמו פאם פטאל, יסמין. אודם אדום, שמלה שחורה, ורצועות חזייתה מבצבצות ממנה. היא אישה אמיתית, כזו שהייתי חוששת להביא את בן זוגי לארוחת ערב מולה. יסמין הרעיפה עליי מחמאות, באלגנטיות השמורה לה, וביקשה ממני להיכנס ולשבת היכן שאבחר. האנשים ששם, גם הם עם מדבקות ושמות שבחרו, כבר היו מחולקים לכמה קבוצות טבעיות. הם שקעו בשיחות, ובחשש הצטרפתי לגבר נאה עם משקפיים ולאישה צנומה וחייכנית ושאלתי “אפשר?".
“בטח שאפשר", חייכו אליי וקירבו אליי את הכיסא שעל ידם.

בשבוע הבא אספר לכם על המשך הערב ההוא, שעדיין מעסיק את מחשבותיי לא מעט, אבל רגע לפני שאסיים, נחזור לשנות האלפיים המוקדמות מאוד:
כשהחזרתי את הסרט לאיש ההוא, הוא שאל בלי להביט בי: “נו, דודים שלך מאמריקה אהבו את הסרט?".
“מה? אין לי דודים באמריקה", עניתי ונזכרתי בטעותי מאוחר מדי. הוא צחק והבטיח לא לגלות כלום להורים שלי, אבל עם זאת, יותר לא הרשה לי לקחת סרטים כאלה.
לפני שיצאתי, שאלתי אותו: “באמת יש גברים כאלו? כמו טום קרוז?".
“מה שיש בסרטים, נשאר בסרטים", ענה ופתח שוב את הדלת, שנסגרה בינתיים.
לו היה אומר לי שיש כאלו,
אולי היה חוסך לי הרבה.
אבל זו דרכו של עולם, אין יעד נכסף בלי דרך רוויית מוקשים. 