"בלי דבורים אני חצי בן אדם"/ הדבוראי שי ספקטור, חבל מודיעין

ההתחלה: "נחשפתי לדבורים בשנת 1979, כשעוד הייתי בצבא. אבא שלי, שהיה דבוראי חובב עם שש כוורות, הדביק אותי בנגיף הזה שנקרא דבורים", מספר שי ספקטור (62) הבעלים של "הכוורת מבית שי ספקטור" בכפר רות שבמועצה האזורית חבל מודיעין. "נחשפתי לחרק המהמם הזה, ומאז בלי דבורים אני חצי בן אדם. מבחינה מסחרית, התחלתי לעסוק בכך בשנת 1982. כיום יש לי 3,000 כוורות - מצאלים ועד לחרמון. זו אחת המכוורות הפרטיות הגדולות בארץ". 

האתגרים: "קודם כל אלה איתני הטבע, כי בסוף אתה תלוי במזג האוויר. הדבר השני הוא לעזור לדבורים ולא להפריע להן. למשל, להעביר אותן מאזור לאזור כדי להגדיל את משך הפריחה. יש גם את נושא הגניבות החקלאיות, אבל זה חלק מהמשחק, זה לא שובר אותי. אני מנסה להיות יותר חכם מזה שבא לעשות לי נזק, והרבה פעמים זה מצליח ואנחנו תופסים את הגנבים". 

דור ההמשך: "יש לי בן עם קריירה צבאית ובת שעוסקת בהוראה. היום חקלאות לצערי פחות מדברת לדור הצעיר, וזה כואב לי. אני לא מסוגל בלי דבורים, אבל בגדול אין עידוד במדינת ישראל לחקלאות". 

הרפורמה בחקלאות: "הייתי מבקש מאוד מהממשלה שתלינו בה הרבה תקוות לחשוב שוב על כל נושא החקלאות. אפשר לפתוח את היבוא, אבל עלות הייצור במדינת ישראל יקרה הרבה יותר מאשר במדינות אחרות. לכן מדובר בתחרות בלתי הוגנת. כנותן שירותי האבקה להרבה גידולים חקלאיים, אני יכול לומר לך שאם לא יהיו מגדלים של פירות וירקות במדינת ישראל, גם יצטרכו פחות כוורות".

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "קצב ההתפתחות בענף מדהים בעולם, אבל אני חושב שלא נראה הרבה צעירים בתחום הזה. כנראה המבוגרים יפרשו, ואז תחוסל החקלאות כי לא יהיו להם ממשיכים. צריך לעודד חבר'ה צעירים לעסוק בתחום, אחרת הוא ייעלם. מדינה היא לא רק מדינת הייטק, אי אפשר לקיים מדינה בלי חקלאות. מדינה חייבת לייצר לעצמה את המזון".

שי ספקטור, דבוראי (צילום: אורן כהן)
שי ספקטור, דבוראי (צילום: אורן כהן)

"נולדתי וגדלתי לעבודה הזו"/ הלולן עמי דהן, הגליל העליון

ההתחלה: "מיום שאני זוכר את עצמי, הייתי הולך אחרי הגן ללול עם אבא שלי", מספר עמי דהן (57), לולן ממושב אביבים בגליל העליון. הוא כבר דור שלישי לענף, והביצים שיוצאות מהלולים שלו ממותגות כ"ביצת הזהב, רמות השבים". "בעבר היו כאן 500 תרנגולות, היום כבר יש 30 אלף מטילות. אני משווק בכל בוקר את הביצים ליישוב רמות השבים, והן משווקות דרכם לרשתות המזון ולסופרים. אני אוהב את העבודה הזאת, נולדתי וגדלתי לתוכה. הסיפוק הוא גם בכך שעם השנים השתדרגתי מלול ישן ללול ביניים, ועכשיו אני כבר עם לול מודרני וטכנולוגי, מה שתורם גם לרווחת העופות ותנאיהם וגם לאיכות הביצים". 

האתגרים: "האתגר הוא לספק את התוצרת הכי טובה בארץ. אנחנו תמיד תלויים במחיר של הגרעינים בעולם, התערובת לעופות שמגיעה מהעולם. יש גם עלויות של מים וחשמל שמתייקרות וגם המשכורת של עובד זר תאילנדי בעתות העומס היא גבוהה (ובצדק). יש הרבה התמודדויות". 

דור ההמשך: "יש לי שלושה ילדים. אחד מהם עוזר לי בלול ולומד במקביל סייבר. השניים האחרים בחטיבת הביניים. אחד הילדים בטוח יהיה חקלאי".

הרפורמה בחקלאות: "אי אפשר מיד עם כניסה לתפקיד - וזה לא משנה איזה תפקיד - לזרוק את המילה 'רפורמה'. צריך ללמוד קודם את הנושא, ואז לשים עוד לבנה ועוד לבנה ולבנות עם החקלאים מתווה שמשפר את החקלאות במדינה שלנו ומוריד את יוקר המחיה. המדינה צריכה לייצר את המזון שלה ולא להיות תלויה במזון ממקומות אחרים בעולם. ואילו לגבינו, אם מחר למשל יבטלו את התכנון בענף ההטלה, זה יגרום נזק לענף וגם לא יוריד את יוקר המחיה". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "בתחום ההטלה השתפרנו מאוד והתקדמנו טכנולוגית בעשור האחרון. אבל עדיין ישנן משפחות עם מכסות קטנות, שהיו יכולות לשפר את הלולים שלהן, אך אינן יכולות לעשות זאת מבחינה כלכלית. בכל הנוגע לענף הלול, אני מאמין שהוא ייתן עוד זינוק קדימה, כי אין ברירה. הביצה היא מצרך בסיסי". 

עמי דהן, לולן (צילום: פרטי)
עמי דהן, לולן (צילום: פרטי)

"חקלאות היא חלק מהציונות מבחינתי"/ מגדל ההדרים רוברט אמרוסי, המושבה מגדל

ההתחלה: "נולדתי לתוך החקלאות, גם אבי ז"ל עסק בזה, והיה לי טבעי להמשיך את דרכו", מספר רוברט אמרוסי (53), המגדל קלמנטינות ואשכוליות אדומות במושבה מגדל השוכנת לשפתה הצפון־מערבית של הכנרת. הוא מעבד 600 דונם מטעים. 95% מהאשכוליות הן ליצוא לכל העולם וכך גם 60% מהקלמנטינות. "חקלאות היא חלק מהציונות מבחינתי. אם אנחנו לא נהיה פה, יהיו כאן אנשים אחרים", הוא אומר. 

האתגרים: "קודם כל אנחנו צריכים להתמודד עם ממשלות ישראל, עם כל מיני גזירות שקשורות בעובדים, או במים, או בהיטלים כאלה ואחרים על עובדים זרים ועל הפלסטינים - מה שהופך כבר להיות לא כלכלי. גם איתני הטבע הם אחד הדברים הכי קשים. שינויי האקלים שעוברים עכשיו על כדור הארץ משפיעים מאוד גם עלינו". 

דור ההמשך: "יש לי שלושה ילדים. אני לא אתן להם להמשיך בחקלאות כי קשה להתמודד עם כל כך הרבה דברים. עם הטבע אנחנו עוד מסתדרים, אבל עם הממשלות זה קשה". 

הרפורמה בחקלאות: "אסון לאומי. אני כן בעד תחרות, בעד שוק חופשי, אבל שייתנו לנו כלים להתמודד. אי אפשר שנתחרה ביבוא זול, כשבטורקיה, בעזה וברשות הפלסטינית, למשל, לא משלמים על מים, ועלות עובד שם היא סביב 10 דולר ליום. אי אפשר להתחרות עם היבוא בתנאים כאלה. עובד תאילנדי עולה לנו כ־400 שקל ליום עבודה". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "הכל תלוי בממשלות. אנחנו לא רוצים שיסבסדו אותנו כמו באירופה, אלא שלא יפריעו לנו. אם יפריעו לנו, החקלאות תיסגר טוטאל־לוס, והמחירים ירקיעו שחקים כי בסופו של דבר הרשתות שולטות בשוק וביבוא. הן יהיו היבואנים והן יהיו המשווקים". 

רוברט אמרוסי (צילום: פרטי)
רוברט אמרוסי (צילום: פרטי)

"הכי מרגש לראות את הגידול מניב"/ מגדלת הירקות מעין קטרון, הערבה התיכונה

ההתחלה: "לפני 21 שנה עברתי עם בעלי אריאל לערבה והתחלנו לפתח משק חקלאי", מספרת מעין קטרון (49), המגדלת עגבניות, אבטיחים ודלעת ערמונים במושב עידן בערבה התיכונה. "במהלך השנים עברנו גידולים רבים. לפני שנה, למשל, גידלנו גם פלפלים, אבל מבחינת מבנה המשק וגם מבחינת רווחיות היבול, זה פחות התאים וירדנו מהגידול הזה. אנחנו ארבע משפחות מהמושב שחברו לעבוד יחד. בשנים האחרונות אנחנו מייצרים כמויות גדולות מאוד רק לשוק המקומי תחת המיתוג 'קדמה'. אין דבר מרגש יותר מלבוא לשדה ולעקוב אחרי הגידול ולראות אותו גדל ועולה ומניב. כשאת יודעת שיש תמורה - ולא רק חומרית, אלא שאנשים מחפשים את הסחורה שלך - זה עושה לך טוב". 

האתגרים: "בערבה האתגרים הם רבים. קודם כל נושא האקלים מקשה מאוד, וזה לא הולך ונהיה קל יותר. גם המים שיש לנו הם עדיין רק מי קידוחים, והאיכות שלהם לא טובה כל כך. זה הולך ומכווץ לנו את חלון ההזדמנויות, מקצר את תקופת הגידול הטוב והשיווק לעומת שאר הארץ. גם עונות הגידול שלנו קצת הפוכות ממה שקורה בארץ. מובן שיש גם את האתגר הקשה ביותר של כל החקלאים בארץ הקשור בנושא של מחסור בכוח אדם. בערבה מסתמכים בעיקר על עובדים זרים בחקלאות, ויש הרבה קשיים שמערימים עלינו מבחינת היטלים ומסים". 

דור ההמשך: "יש לנו ילדה בצבא ובן שעומד להתגייס. הם אוהבים מאוד את הערבה, אבל אני לא יודעת לומר לך בלב שלם שהייתי רוצה שיבחרו בחקלאות כמקצוע. העתיד שלנו, של החקלאים, מאוד לא ברור. כשהתחלתי לעסוק בחקלאות, הייתי בטוחה מאוד בדרך שלי. היום אני כבר לא יודעת". 

הרפורמה בחקלאות: "אני לא מספיק בקיאה בכך, אבל כמו שאני מבינה, יש בה אמירה שהחקלאות כחקלאות יצרנית כבר לא תקבל את אותה חשיבות כמו בעבר".

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "אני חושבת שהמגמה תהיה ירידה במספר החקלאים. אם למשל לפני עשור היו בערבה כ־500 משקים פעילים, היום הם עדיין פעילים, אבל לא בידי 500 חקלאים. מספר החקלאים בפועל ירד, ולדעתי המגמה הזו תימשך". 

מעיין קיטרון (צילום: באדיבות חקלאות הערבה התיכונה)
מעיין קיטרון (צילום: באדיבות חקלאות הערבה התיכונה)

"יש אתגר בלשמח אנשים עם מוצר טוב"/ מגדל הפרחים נחמיה בן צבי, הנגב הצפוני־מערבי

ההתחלה: "התחלתי עם הפרחים בשנת 1968, אחרי שהשתחררתי מהצבא", מספר נחמיה בן צבי (74), בעל משק הפרחים "בן צבי" במושב נתיב העשרה בנגב הצפוני־מערבי. "עשיתי בזמנו קורס לגידול ורדים ונשאבתי לתחום. היום אנחנו מגדלים חרציות לשוק המקומי. יש אתגר בלשמח אנשים עם מוצר טוב. כשיצאנו לדרך, היינו מדביקים מדבקות על הזרים שלנו: 'מי שקנה, יקנה עוד'. ככה כתבנו אז, וכותבים עד היום. אנשים שקונים פעם אחת, חוזרים שוב לקנות את הפרחים שלנו". 

האתגרים: "קודם כל מזג האוויר, והדבר השני: מזיקים ומחלות. רמת הסיכון שלנו היא עצומה. יש דברים שלא תלויים בנו, שהם בידי אלוהים, וקשה מאוד לעבוד בחוסר ודאות. למשל, בימים אלה ממש יש לנו סוג של וירוס שפוגע מאוד בצמחים".

דור ההמשך: "שלושה מתוך חמשת ילדיי עובדים איתי וממשיכים את דרכי. זה היה רצונם, לא היה צריך לשכנע אותם". 

הרפורמה בחקלאות: "אני חושב שזו שערורייה, וזה בכלל לא שייך אם זה נוגע לענף הפרחים או לא נוגע. עצם המחשבה לייבא ירקות ופירות ולייצר תחרות עם חקלאים ישראלים שהשקיעו את כל חייהם והונם בפיתוח המשק שלהם היא קשה. בצורה כזאת, חקלאים לא יוכלו למכור את התוצרת שלהם וייאלצו לסגור את המשק". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "אם יוזמות הממשלה יצאו לפועל, החקלאות תהיה במקום אחר. כלומר יסגרו את המשקים כי אף בן אדם לא יוכל לעבוד ולהפסיד כסף".

נחמיה בן צבי (צילום: פרטי)
נחמיה בן צבי (צילום: פרטי)

"השמן לא נמכר בסופר, הוא עובר מפה לאוזן"/ מגדל הזיתים שמואל ביתן, הנגב הצפוני

ההתחלה: "כל חיי הייתי חקלאי, ובמקביל עסקתי - ועדיין עוסק - בייעוץ הקשור במחלות, מזיקים והגנת הצומח. לענף הזית הגעתי לפני 18 שנה", מספר שמואל ביתן (74), מגדל זיתים ויצרן שמן זית ממושב יושיביה שבמערב הנגב הצפוני. "אני מפיק מהזיתים שמן הממותג כ'ביתן הבד כרמי נגב'. שמן הזית שלנו לא נמכר בסופרים. הוא עובר מפה לאוזן, ומגיעים לקנות אצלי מכל רחבי הארץ. מבחינתי, עיסוק בחקלאות הוא אורח חיים מצוין. זה חיבור לקרקע, לאדמה, לאמונה, לארץ ישראל ולציונות. זה לא עניין כלכלי אלא אידיאולוגי". 

האתגרים: "האתגר הוא לשאוף לאיכות ולכמות. להגדיל ולמקסם גם את כמות היבול וגם את איכותו, וכמובן גם לשמר את הענף הזה בארץ. הקשיים הם בעיקר ביורוקרטיים, להתנהל מול המוסדות, מול המדינה שלא מעודדת את החקלאות ואת ענף הזית בפרט. האתגר שלנו הוא שיכירו בנו כענף שראוי לפתח אותו בארץ ולא להיות תלויים במקורות זרים".

דור ההמשך: "הילדים עוזרים לי כשיש לחץ, אבל יש להם עבודות בתחומים אחרים. מבחינת המדיניות בישראל כלפי החקלאים, אין עידוד. לכן עדיף שהצעירים יעסקו במשהו אחר". 

הרפורמה בחקלאות: "אני לא שבע רצון ממנה. אני חושב שאין מקום ליבוא, אסור להעלות את זה בכלל על הדעת. אנחנו צריכים את התוצרת החקלאית המקומית שלנו, ואנחנו יכולים לתת אותה באיכות הטובה ביותר. מה חסר לנו פה? החקלאים הם מצוינים, אנשים מלח הארץ, אבל מדכאים אותם". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "בקצב הזה, לצערי הרב, אני לא מאמין שתישאר חקלאות. כל חיי עסקתי בחקלאות, עברנו הרבה גזירות, אבל מצב כמו עכשיו  לא היה אף פעם". 

שמואל ביתן (צילום: רננה ביתן)
שמואל ביתן (צילום: רננה ביתן)

"מדבר אליי להיות במים, לעבוד פיזית, להיות בשטח"' מגדל דגי המאכל יפתח כהן, עמק בית שאן

ההתחלה: "כבר מילדות הסתובבתי עם אבא שלי שעסק בגידול דגים ועבד בקיבוץ", מספר יפתח כהן (38), מנהל המדגה בטירת צבי ובמעלה גלבוע. "אפשר לומר שאני בענף מגיל 12 ועוסק בגידול דגי מאכל כגון אמנון, קרפיון, בורי ובס, המיועדים לשוק המקומי. אני אוהב לעסוק בחקלאות. מדבר אליי להיות בחוץ, במים, לעבוד פיזית, להיות בשטח. גם העבודה בצוות תמיד הייתה חלק משמעותי מהענף שלנו ותמיד הייתה מעניינת. היום, ברמה האישית, יש לי גם אתגרים נוספים, של ניהול". 

האתגרים: "אנחנו אחרי הורדה של מכסי המגן שהיו. קיבלנו כביכול מענקים ישירים במקום מכסי המגן, אבל המענקים האלה תמיד מוקצבים בזמן, ולא בהרבה זמן. לכן היום האתגר הוא בעיקר להבין איך מתמודדים עם התחרות הקשה מאוד של יבוא דגים מחוץ לארץ, לפעמים תחרות לא הוגנת. אנחנו מגדלים במים מליחים. במקביל פתאום הקפיצו לנו את מחירי המים פי שניים־שלושה. כמו כן, אנחנו תמיד נמצאים באיזו התמודדות עם שינויי מזג אוויר, שרואים בכל העולם וגם משפיעים על הדגה. קיימות גם בעיות קשות מאוד עם כל נושא המפגע של הציפורים הנודדות. מצד אחד אנחנו אוהבים לראות אותן כי זה יפה ומרשים, מצד שני אלו ציפורים שאוכלות דגים". 

דור ההמשך: "יש לי שתי בנות קטנות. המדגה תמיד היה נחשב כמשהו אטרקטיבי לילדי בית הספר בחופשים, אבל למצוא היום עובדים אחרי צבא לחקלאות בכלל, ולמדגה בפרט, זה קשה מאוד. אני נחשב מהצעירים יחסית בענף".

הרפורמה בחקלאות: "ענף המדגה היה הפיילוט למה שמדברים עליו עכשיו לשאר הענפים. הענף שלנו כבר מאחורי זה. ואם מה שקרה למדגה יקרה לכל החקלאות הישראלית, אז זה רע מאוד. המדגה הוא ענף קטן יחסית במונחים הארציים, אך נפגע קשה מאוד, מפני שהתמיכה הישירה שאנו מקבלים היא מוגבלת מאוד ובעייתית". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "אני מקווה שבישראל, בדומה לכל העולם, יבינו שלא מספיק להסתובב בעולם ולהשוויץ בעגבניות שרי, אלא צריך להשקיע בחקלאות ולדאוג לכך שגם מחר יהיה אפשר לקיים ולפתח פה חקלאות ישראלית שיש לה גם ערכים ציוניים". 

יפתח כהן (צילום: פרטי)
יפתח כהן (צילום: פרטי)

"אני מאוהב בגידול הזה, הוא לא סטנדרטי"/ מגדל הכותנה שלומי הרשקוביץ, מועצה אזורית נחל שורק

ההתחלה: "אנחנו מגדלים כותנה כבר 63 שנים", מספר שלומי הרשקוביץ (40) מהמושב החרדי יסודות שבמועצה האזורית נחל שורק, האחראי במושב על ענף גידולי השדה, בהם כותנה. "סבא שלי אברהם ניסן הרשקוביץ ז"ל וסבתא גיטה תבד"לא - שניהם ניצולי אושוויץ - הגיעו למושב יסודות.  סבא היה אחראי על ענף הכותנה בשנות ה־50. הוא היה נוסע בטרקטור ובעגלה להביא פועלים מקריית עקרון הסמוכה. אבא שלי, חנוך הרשקוביץ יבדל"א, היה דור שני בענף הכותנה ואני דור שלישי.

"עבדתי הרבה שנים בתפקידי לוגיסטיקה, ולפני ארבע שנים, כשמרכז הענף יצא לפנסיה, חיפשו מישהו שייכנס לניהול העסק הזה. הרגשתי סגירת מעגל. פעם כותנה הייתה חגיגה גדולה כי כל מערך הקטיף הצריך הרבה ידיים עובדות. גם כיום מגייסים את כל חברי המשק לעזור. אני איש חרדי והמושב הוא חרדי. אנחנו אגודה שיתופית־חקלאית וגאים מאוד לקיים חקלאות מקצועית ואת המצוות התלויות בארץ. כותנה היא גידול עתיר מים, אנחנו משקים במי קולחין. במשך שנתיים לא גידלנו כותנה כי איכות המים שלנו הייתה ירודה ביותר. לאחר ששיפצו לנו את מאגר המים, בשנה שעברה חזרנו לגדל, גידלנו מינורית כ־230 דונם, וזכינו בתואר 'מגדל מספר 1 בארץ', עם שיא היבולים פר דונם. השנה אנחנו כבר עומדים על 400 דונם". 

"אני מאוהב בגידול הזה", מוסיף הרשקוביץ. "זה לא גידול סטנדרטי, אלא הוא דורש הרבה מאוד מחשבה, מעקב. כיהודי־חרדי שחי בארץ ישראל אני גם גאה להיות חקלאי ולקיים את המצוות התלויות בארץ. בזכות החקלאות אני זוכה לקיים הרבה הלכות שלא כל אחד זוכה לקיים. אחד הגידולים שאנחנו גאים בו מאוד הוא גרעיני חיטה לטובת מצה שמורה, ואנו גם זוכים לקיים בזה מצווה לפסח". 

האתגרים: "האתגר בגידול כותנה הוא לדעת לעשות כל פעולה בזמן, כי אם אתה מפספס משהו, זה יכול לגרום נזק גדול מאוד. למשל, יש מזיקים בעייתיים מאוד לגידול הזה, וחייבים פיקוח צמוד כדי לוודא שהמזיקים מודברים בזמן. יש גם מחלות קרקע שעלולות לגמור את היבול. יש לי פקח מזיקים, שבודק את הגידולים כמה פעמים בשבוע". 

דור ההמשך: "יש לי שישה ילדים בגילים קטנים יחסית. אני נהנה מאוד לראות שבחופשים הנוער אצלנו נרתם לסייע בענפי החקלאות השונים, ואני תולה בכך תקווה". 

הרפורמה בחקלאות: "הרפורמה היא לא דבר טוב, והיא נעשית ללא הידברות עם הגופים הרלוונטיים. חקלאות במדינת ישראל היא עוגן חזק מאוד, גם בנושא של ביטחון המזון שלא מטפלים בו מספיק, וראינו זאת בקורונה". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "אני רוצה להאמין שהיא תהיה במקום טוב, ושאנשים יבינו שזה דבר חשוב מאוד".

שלומי הרשקוביץ, מגדל כותנה (צילום: פרטי)
שלומי הרשקוביץ, מגדל כותנה (צילום: פרטי)

"אנחנו המגדלים, העובדים והמשווקים"/ מגדלי הענבים ליין שרון וישי כהן, מועצה אזורית מטה יהודה

ההתחלה: "בשנת 2012 התחלנו להכין יין מענבים של כרם לידנו, עד שהבנו שאנחנו צריכים כרם משלנו, ואכן כעבור כמה שנים נטענו כרם", מספרת שרון כהן (49). כהן ובעלה ישי (52) הם בעלי הכרם והיקב "רוגלית" במושב נווה מיכאל שבמועצה האזורית מטה יהודה. "היין שלנו משווק אצלנו ביקב, ועכשיו אנחנו מתחילים להכניסו גם לכל מיני מקומות כמו מסעדות, מעדניות, לחנות מתמחה ביין בתל אביב - מה שכבר רצינו לעשות קודם, אבל הקורונה קצת עצרה אותנו. אנחנו עושים הכל: אנחנו המגדלים, העובדים והמשווקים. הסיפוק נובע מהיצירה. את יוצרת משהו, ואנשים אחרים באים, שותים ונהנים. זה מתגלגל הלאה, כלומר לא רק את נהנית מזה, אלא את גורמת שמחה לאנשים אחרים". 

האתגרים: "יש בעיית מים בגידולים חקלאיים, אבל גידול כרם אינו עתיר מים, אז מהבחינה הזאת אין לנו בעיה", מספר ישי. "מה שכן, בשלוש־ארבע השנים האחרונות יש וירוס שפוגע בכרמים. זו בעיה עולמית, ואם הכרם נגוע, אז רוב הסיכויים שצריך לעקור אותו. לכן אחד האתגרים זו התמודדות עם הווירוס הזה. כמו כן, יש התמודדות עם שינויי אקלים שגורמים לפעמים לכרם להניב פחות או חמסינים שיכולים לגמור את היבול של הכרם לאותה שנה".

דור ההמשך: "הילדים שלנו בני 22, 18 ו־7", מספרת שרון. "כרגע כולם עוזרים לנו, אבל זה לא אומר שום דבר בנוגע להמשך. הייתי רוצה שהם יעשו מה שטוב להם. ברור שאם הם ימשיכו לעבוד בכרמים, זה יהיה הכי כיף שיש". 

הרפורמה בחקלאות: "אנחנו, מגדלי הענבים לטובת ייצור יין, לא מושפעים מהרפורמה הזאת, אלא מיבוא יין", אומר ישי. "כוח העבודה בחו"ל זול יותר, יש שם יין גם ב־5־8 יורו, ולתעשיית היין כאן קשה מאוד להתמודד עם זה". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "היא תהיה יותר ממוכנת, פחות ידנית", אומר ישי. "יש למשל טכנולוגיה להרכבות שתילים לגפנים. הטכנולוגיה רק תלך קדימה, אבל תמיד יהיה מקום ליקבים שעושים את הבציר הידני, הקטן, הבוטיקי - מה שאנחנו עושים, וזה מתבטא כמובן באיכות היין". 

ישי ושרון כהן (צילום: עדי כהן)
ישי ושרון כהן (צילום: עדי כהן)

"זו לא עבודה סתם, אלא עבודה אמיתית"/ הרפתן איתי גיל, מועצה אזורית באר טוביה

ההתחלה: "נולדתי לרפת בתור תינוק. הרפת הייתה כל הזמן המהות של המשפחה", מספר איתי גיל (48), רפתן ממושב ניר בנים שבמועצה האזורית באר טוביה. נוסף לרפת עצמה, יש במקום גם מרכז מבקרים, "הרפת של איתי". "ההורים שלי, נחום ועדינה, הקימו את המושב ואת הרפת. הם התחילו עם פרה אחת ועגלה ב־1955, וכיום אנחנו חולבים ברפת 200 פרות, שלצדן יש גם עגלות ועגלים. בסך הכל כ־400 ראש. את החלב שלנו בשנים האחרונות אנחנו משווקים לחברת טרה, וגם עובדים איתה בשיתוף פעולה במרכז המבקרים. העבודה גורמת לי סיפוק גדול. אני אוהב לעבוד בחוץ, בטבע, ליצור מזון יסוד. אני מרגיש שזו לא עבודה סתם, אלא עבודה אמיתית". 

האתגרים: "כל הזמן צריך לגדול, לראות איך מפתחים את המשק קדימה, משקיעים, מגדילים את ייצור החלב ומייעלים את הענף. יש קשיים ביורוקרטיים עם משרדי הממשלה. בכל כמה שנים אנחנו עומדים בפני רפורמה חדשה שמורידה לנו את המחיר, מכניסה יבוא נוסף של מוצרי חלב לארץ, ואז מורידים לנו את המכסה. לפני שנתיים למשל הורידו לכל הרפתנים את המכסה ב־2%. אנחנו כל הזמן צריכים לגדול כדי להרוויח את אותו הכסף".

דור ההמשך: "יש לי שני ילדים בגילי בית ספר ואחד לקראת גיוס. עדיין קשה לדעת לאיזה כיוון הם ילכו. כרגע הם עוזרים לי במרכז המבקרים. בגלל הקורונה סגרנו את מרכז המבקרים לתקופה ארוכה, אבל הרפת המשיכה לעבוד. אני לא בטוח שהילדים ימשיכו בעתיד בתחום גם בגלל הקשיים בענף וגם כי היום הצעירים מחפשים עבודה יותר קלה".

הרפורמה בחקלאות: "אני חושב שזה דבר גרוע מאוד. חייבים לשמור על ביטחון המזון במדינה. אנחנו מדינה מוקפת אויבים, וראינו למשל במלחמת לבנון השנייה, כשהיו טילים לאזור חיפה, שאוניות של סחורות לא הגיעו. אנחנו לא יכולים לסמוך על העולם". 

החקלאות הישראלית בעוד עשור: "אם המגמה של האוצר תימשך כמו שהיא, אז נראה פה רק מגה־רפתות שמנוהלות בידי אנשי עסקים. כבר לא יהיה כדאי להחזיק רפתות בגודל שלי, ולא נראה פריסת רפתות בכל הארץ כמו שרואים היום". 

איתי גיל, רפתן (צילום: הילה גיל)
איתי גיל, רפתן (צילום: הילה גיל)