במאי בתיאטרון הוא כמו מנצח של תזמורת. הוא איננו המחבר והמבצע של הטקסט, אבל ההצגות מועלות דרך העיניים שלו, כפי שהוא מפרש אותן, וכך הוא מזמין את הקהל לצאת איתו למעין מסע משותף”. את הדברים הללו אומר אילן רונן. 46 שנים והרבה מסעות תיאטרליים עברו על מי שלא חלם שיהיה במאי. ב־1975 לא רק שרונן “נזרק למים” לעבודת הבימוי הראשונה שלו ב”מלכוד 22” בתיאטרון החאן, אלא שהצלחתו שם הייתה כה מרשימה, עד שהביאה למינויו בגיל 27 למנהל התיאטרון הירושלמי במקום הבמאי המהולל מייקל אלפרדס, שחזר ללונדון.

ההרהורים על עבודת הבמאי פוקדים השבוע את רונן לקראת הטקס שיתקיים מחר בתיאטרון הקאמרי בתום ההצגה “גדר חיה” בבימויו, ושבו יוענק לו פרס הבמאי המצטיין על שם יוסף מילוא. “הפרס הזה מרגש אותי במיוחד”, מודה רונן. “במינוי שלי ב־84’ למנהל האמנותי של הקאמרי, הייתה סמליות בהיותי מעין ממשיך דרכו של מילוא. הוא היה ממייסדי הקאמרי ומנהלו הראשון, ומאז שחדל ועד המינוי שלי לא היו שם במאים מנהלים”.

סיפורו של מילוא עגום למדי. מאז ייסוד הקאמרי ב־1944 הוא נחשב לאגדה בחייו, ובמשך שני עשורים היה הבמאי בהא הידיעה, אבל אז נדחק הצדה בגיל צעיר ונשכח בטרם עת. “המשימה הראשונה שהוטלה עליי ב־84’ כמנהל אמנותי הייתה לארגן אירוע לציון 40 שנה לקאמרי", הוא אומר. "מילוא התכבד שם בהשמעת המונולוג ‘כל העולם במה’ מתוך ‘כטוב בעיניכם’ של שייקספיר. זה היה מקסים וגם עצוב. כבר אז הוא כמעט לא הוזמן לביים. בשבילי הוא היה השראה”.

ובאשר להשכחה?
“באופן כללי התיאטרון נמצא היום בסיטואציה בעייתית מבחינת התודעה של הציבור. יש פער מתסכל בין מקומו בתקשורת לבין האולמות המלאים, במיוחד מאז ששעריו נפתחו מחדש. כל מי שהספיד את התיאטרון הופתע לראות באיזה געגוע ובאיזו שמחה הקהל חזר, במיוחד להצגות שיצאו מהכפור שנכפה עליהן בגלל הקורונה, כמו ‘גדר חיה’. אגב, זאת לא רק ההשכחה שאתה מייחס למילוא. דברים השתנו בעידן החדש של הריאליטי והרשתות החברתיות, כולל הרגלי הצפייה. זה גרם לכך שחל שינוי, ולא לטובה, במיקומה של מדיית התיאטרון. עם זאת, לעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין שחקנים לקהל, שיוצר חוויה יוצאת דופן, כמעט פולחנית”.

“רציתי להיות שחקן"
כבר בילדותו נדבק רונן (73) בחיידק התיאטרון. הוא נולד בקיבוץ עין גב, שהוריו היו ממייסדיו, ובעקבות הפילוג בתנועה הקיבוצית עבר איתם בגיל 6 לקיבוץ גינוסר, בצדה השני של הכנרת. “החוג הדרמטי העלה הצגה על פי ‘פורגי ובס’ של גרשווין, והיא ריגשה אותי”, הוא נזכר. “רציתי להיות שחקן כמו השחקנים על הבמה, והרצון הזה רק גבר כשתיאטרון ‘אהל’ הציג אצלנו את ‘החייל האמיץ שווייק’ בכיכובו של מאיר מרגלית”.

ושיחקת?
“קצת, בעיקר בקומדיות, למרות הביישנות שלי. הופתעתי מאיך שמשכתי את תשומת לב הקהל. זה הביא אותי ללימודי משחק, אף שכבוגר המגמה הביולוגית נרשמתי ללימודי כימיה באוניברסיטה. עם החבר שלי מבית צבי, ספי ריבלין ז”ל, הגעתי לחאן. הוא התקבל ואני לא. ‘מה יש לך להתאכזב? אתה במאי!’, הוא פסק על סמך עבודות הבימוי שלי כתלמיד בבית צבי. מייקל אלפרדס ראה את עבודת הבימוי המקצועית הראשונה שלי, שהייתה בפרינג’, והזמין אותי לעבוד איתו בחאן. מזה התגלגלתי ל’מלכוד 22’, שבחרתי שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים בגלל המסר האנטי־מלחמתי של המחזה. מאותה הצגה הותווה מסלול חיי. כבמאי מתחיל, החלפתי שם כמה שחקנים במהלך ההצגות”.

מן הסתם, היום לא היית עושה כמעשה עמיתך, משה קפטן, שקפץ ברגע האחרון ל”מאמא מיה”.
(צוחק) “זה לא רק בגלל ש’קצת’ התבגרתי מאז, אלא שבהחלפות ההן היו לי כמה אירועים די מביכים. אז הבנתי סופית שעליי להיפרד מחלום המשחק”.

איך התיאטרון התיישב עם הביישנות הטבעית שלך?
“הביישנות מוטמעת בי, אבל כנראה לא לגמרי. כשהייתי בן 5, דוד בן־גוריון הגיע ערב הפילוג בעין גב לשוחח עם חברי המשק והתפנה לשיחה גם איתנו, הילדים. כששאל מי רוצה לספר לו על הקיבוץ, השתררה דממה. פתאום הוא פנה אליי ודווקא אני, הביישן, סיפרתי לו בשם כולם. ביישנות היא לא בהכרח משהו שמפריע בחיים, כפי שניתן ללמוד ממוני מושונוב, או מששון גבאי, לדוגמה”.

זו לא רק הביישנות. אתה לא הבמאי שיטרטר שחקנים, או שיגרום להם לפחד ממנו.
“זה עוד מהקיבוץ. העניין הקבוצתי תמיד היה חשוב לי מאוד, מה שמשתקף בחוויית העבודה המשותפת עם השחקנים והביא אותי לימים להקמת קבוצת הצעירים בהבימה. דרך העבודה שלי בבימוי אף פעם לא הייתה בבחינת 'אני ואפסי עוד'. אף פעם לא שיחקתי את הבוס הגדול, ותמיד חיפשתי לעבוד עם כולם בגובה העיניים. זה עזר לי לא רק בעבודה עם שחקנים צעירים, אלא גם בעבודה עם שחקנים בעלי שיעור קומה דוגמת יוסי ידין, שלמרות פערי הגיל, ברגע אחד נפלו החומות בינינו”.

ספי ריבלין  (צילום: ראובן קסטרו)
ספי ריבלין (צילום: ראובן קסטרו)


מאז שהוקפץ, כאמור, לניהול החאן במקום אלפרדס, מצא רונן את עצמו - לא באופן רצוף - במסלול של ניהול אמנותי לצד הבימוי. שבע שנים עשה זאת בחאן, שמונה שנים בקאמרי ו־11 שנים בהבימה. “בניגוד לכמה מחבריי, הקפדתי לא להיות תקופות ארוכות מדי בעמדות ניהול”, הוא מדגיש.

מפתיע איך ששייקספיר כמעט נעדר לחלוטין מהמגוון הרחב מאוד של הצגות שביימת.
“צריך לזכור שהתיאטרון הישראלי הוא תיאטרון צעיר יחסית. להבדיל מכמה מחבריי הבמאים שנסעו ללונדון, ההכשרה שלי באה מבית צבי, ואחר כך למדתי באופן אוטודידקטי מבמאים מחו”ל, שבאו לביים כאן. לא הייתי בטוח ביכולת שלי לביים שייקספיר. רק בשלב מאוד מאוחר הגעתי אליו בבימוי ‘הסוחר מוונציה’, הן בהבימה והן בלונדון”.

והיום?
“היום אני פתוח יותר לבימוי הצגות שייקספיריות, אם כי אני לא בטוח שהתיאטרון הישראלי יעוט עליהן בין הקומדיות שהוא מציג בימי הקורונה. לפני שאני מחפש את שייקספיר, חשוב לי לדעת איפה אני מוצא את עצמי כאילן, כישראלי וכיהודי, בהצגות בעלות השלכות חברתיות ופוליטיות”.

בימוי המחזמר ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ וההצגה המוזיקלית ‘הלהקה’, היה לגביך בבחינת סטיית תקן, לא?
“לגמרי. היה זה יעקב אגמון, שכמנכ”ל הבימה הציע לי לביים את ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’ בהפקה משותפת עם עודד פלדמן, שהיה בעל הזכויות. שאלתי אותו: ‘אם בקאמרי עשו הצגה כה מוצלחת עם אילי גורליצקי, למה לנסות לשחזר?’. מה גם שאני לא במאי של מחזות זמר. יענק’לה אמר בצדק שמדובר בקלאסיקה ישראלית שאיננה רק מחזמר, והשתכנעתי. זו הייתה גרסה חדשה לחלוטין, כולל אבי קושניר בתפקיד הראשי. למרות ההצלחה, לא נמשכתי מאז לסוגה הזאת”.

במאים אחרים מפלרטטים עם הטלוויזיה ועם הקולנוע, או מתנסים באופרה. לעומתם, כל עשייתך מתרכזת בתיאטרון.
“בשבילי התיאטרון הוא סוג של מסע שמרתק אותי כל פעם מחדש, מעין משחק שהשחקנים משחקים עם הקהל. לא עניין אותי להתפשט למדיות אחרות”.

מה היה הרגע הקשה ביותר בקריירה שלך?
“היו כמה רגעים קשים, במיוחד בכהונה שלי כמנהל האמנותי של הבימה מול שרת התרבות מירי רגב, כשמדבריה השתמע שהיא ציפתה שנציג מה שהשלטון רצה לשמוע וניסתה לקדם את חוק הנאמנות בתרבות”.

נשמת לרווחה כשהחזרת ב־2016 את מפתחות הניהול האמנותי של הבימה?
“יותר מלנשום לרווחה, הייתה לי תחושת סיפוק על חיזוק מעמד הבימה בזירה הבינלאומית (רונן נבחר ב־2011 כנשיא איגוד תיאטרוני אירופה - י.ב.א) ועל קידום יוצרים צעירים ובראשם שיר גולדברג, כיום המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע עם המחזאית שאיתה, שחר פנקס והבמאים מאור זגורי, ערד רובינשטיין, מירי לזר ושי פיטובסקי, כעת מנהל תיאטרון ‘אלעד’. אף פעם לא חשבתי שבמאי צריך לחתום קבע בתיאטרון, גם לא להיות שופר של איזו תפיסת עולם של ממשלה או שרה”.

יוסף סוויד (צילום: קוקו)
יוסף סוויד (צילום: קוקו)


קשר משפחתי

בלי מחויבויות של ניהול, מניפת הבימוי של רונן מתפרשת כעת על פני כמעט כל התיאטראות. הצגותיו הרצות כעת הן “הזמן הצהוב” ו”מחכים לגודו” בתיאטרון יפו; “בין המילים” ו”ארבע אמהות” בבית ליסין; “הקומיקאים” בתיאטרון חיפה; “נופים קסומים” בתיאטרון באר שבע ו”גדר חיה” כאמור, בקאמרי, על פי ספרה של דורית רביניאן. “ב’גדר חיה’ היה האתגר של ההעברה מספר לתיאטרון”, הוא אומר. “מהרגע הראשון היה לי ברור שזה יהיה מחזה סיפורי המועבר דרך הדמות המרכזית, ובמרכזו מערכת יחסים שנוצרת בניו יורק בין סטודנטית מישראל לבין ערבי־פלסטיני - שאותם משחקים אביגיל הררי ואמיר חורי - המתמודדים בשובם עם חומה שמפרידה ביניהם”.

עד כמה השפיעה המעורבות שלך בנושא דרך בתך, יעל, שכידוע הייתה נשואה ליוסף סווויד?
“בכל חומר שאני נוגע בו אני מחפש את הסיפור האישי. הסיפור של יעל והשחקן יוסף סוויד משמעותי בהוויה שלנו, מה גם שלאשתי רוחל’ה (השחקנית רחל הפלר – י.ב.א) ולי יש מהם נכד ששמו אלכסנדר. בימוי ההצגה התכתב עם מה שחוויתי במשפחתי, אגב דיון על יצירת מציאות חדשה עם מרכיב של פיוס בין בני שני העמים”.

בזמנו קיבלת בהבנה את הקשר בין יעל לבין סוויד?
“כן. היא אמרה לי אז: ‘הלכתי על פי מה שחינכת אותי, בלי סטריאוטיפים לאומיים או דתיים’, ובינתיים היא ממשיכה בברלין, שם יש לה בתיאטרון ‘גורקי’ תנאים שלא הייתה מקבלת בארץ. כעת, היא עובדת שם על הצגה עם מוזיקה של שלומי שבן, בן כיתתה מתלמה ילין”.

כיצד רעייתך ואתה חיים עם העובדה ששני ילדיכם, יעל ומיכאל, חיים בברלין?
“אנחנו משפחה שכל הזמן מאתגרת את עצמה, כנראה. חינכנו את ילדינו ללכת עם מה שהם מאמינים בו ולראות קודם כל את האדם כאדם. שניהם אתגרו אותנו עם בני הזוג שאיתם הקימו משפחות, גם מיכאל נשוי בברלין לגרמנייה ויש להם שני ילדים. הוא ביים עד גיל 30 ועבר לסטארט־אפ. לשמחתי, שניהם לפחות קרובים זה לזה”.

אתה מצליח להבין את המתנגדים לנישואי תערובת?
“אני מבין, אבל לא אוהב שמטיפים ועוד יותר לא אוהב כשמסיתים, במיוחד כשהסתה עלולה להוליך לדברים אלימים”.

מהו החלום שלך?
“אני עדיין מחשיב בגדר נס כשמעלים הצגה, בוודאי בימים טרופים אלה. אם היה לי חלום, הוא עומד להתגשם בימים אלה, כשלאחר כמעט 40 שנה אני עומד לחזור לעבוד עם תיאטרון החאן. בעוד חודשיים נתחיל בחזרות להצגה ‘מבקר המדינה’, מאת אילן חצור, שכבר ביימתי בקאמרי ובהבימה. עושה רושם שהנושא של חשיפת שחיתויות לא ייעלם אי פעם. בהמשך אביים בבית ליסין מחזה חדש של עדנה מזי”א. מה שחשוב לי כבמאי שחצה את ה־70 הוא להישאר רלוונטי בעבודה עם שחקנים צעירים. לאחר ההצגות הרבות שביימתי, אני מרגיש כמי שכל הזמן עומד למבחן, בטח בעידן של כל כך הרבה שינויים. מרגש אותי כעת לראות קהל צעיר מגיע להצגה ‘גדר חיה’. הצגה היא משהו שקורה כאן ועכשיו, ולא נשאר לדורות”.