התייצבותה החד־צדדית של התקשורת הישראלית לצד דודתו של איתן בירן, הילד הישראלי ששכל את משפחתו בתאונת רכבל מחרידה באיטליה, צועקת דרשני. היא גם נותנת לנו הזדמנות נדירה ללמוד - בנושא החף לכאורה מאג'נדות פוליטיות - איך פועלת טכניקת שטיפת המוח, כשהטריאומווירט הלא קדוש של עיתון "הארץ" וכתבי המשפט של חדשות קשת ורשת מתלבש על נושא ונכנס למוד משימתי.
כהרגלם בקודש, אין להם מעצורים ואין להם בושה. סביונה מאנה, כתבת איטליה של עיתון "הארץ", הכתיבה השבוע את הטון במאמר שכותרתו: "ביתו של איתן בירן הוא בפאביה", שהפתיח שלו מזקק את הנרטיב של המטרה ובעיקר את האמצעים שהיא מקדשת. דבריה מדברים בעד עצמם ללא צורך בפרשנות נוספת: "הברחתו בתחבולות לישראל בשבת (11.9) של איתן בירן, הילד בן ה־6 שאיבד בחודש מאי את הוריו ואחיו בהתרסקות הרכבל באיטליה שממנה ניצל בנס, מעידה על אטימות לב וכוחנות של המעורבים במעשה. בראשם הסב מצד האם שמואל פלג, שהורשע ב־2005 ב'מעשי תקיפה ואלימות קשים' כלפי אשתו אסתר כהן (היום גרושתו). בית המשפט פסק שהוא התנהג כ'בריון לכל דבר' וגזר עליו 15 חודשי מאסר על תנאי וקנס של 1,500 שקל...".
מכאן קצרה הדרך לתיאור קריעתו של איתן ב"גסות לב" מידי ה"אפוטרופסית שלו באיטליה, הדודה מצד האב, איה בירן", ולהמשך השתלחות דמגוגית ב"בריון המוליך שולל ילד בפוסט־טראומה ומנתק אותו באבחה חדה מרקמת החיבור שהצמיח בשש שנותיו התמות בפאביה". אכן, כיצד העז הסב לנתק את איתן מהאפוטרופסית שבית המשפט האיטלקי בחר לו בהיותו מורדם ומונשם בלי בדיקת רקע, בלי לברר מיהם הקרובים לילד, לפחות כמו הגברת בירן־נירקו, בלי לוודא שיהיו מיוצגים בדיון. למרבה הצער, בית המשפט האיטלקי פעל בערך באותה קלות דעת חפיפניקית, כמו זו שאפיינה את מפעילי הרכבל הקטלני ושגזלה משמואל ואסתר חמישה בני משפחה אהובים.
מעניין מאוד גם להבין מה לשיטתה של הגברת מאנה היה אמור להיות גורלו של הילד לאחר האסון, לולא קרה הנס שיש לו דודה באיטליה? מה היו עושים כדי להציל אותו מהסכנה שינותק מ"רקמת החיבור שהצמיח" כשהוריו למדו בפאביה? היו משאירים אותו למטפלת? מחפשים לו מוסד? מבקשים את עזרת הוותיקן?
לאסתר כהן, "הסבתא המותקפת", זיכרון עמום בלבד ממאבק הגירושים, שפותח את מאמרה של מאנה ומוזכר בכל השידורים. היא דווקא מגדירה את שמואל כאבא וסבא למופת. אבל נכון שהיום הם באותו צד. זו כנראה הסיבה שמישהו טרח לפשפש ולהביא לידיעת כולי עלמא שגם לבעלה הנוכחי של הסבתא, ששכלה שלושה דורות באסון – אבא, בת ונכד - יש עבר פלילי מרשים. מעניין אם הדודה האיטלקייה איה בירן־נירקו, שגם היא שכלה אחיין ואח באסון, שאלה את עצמה אם אחיה עמית, אביו של איתן, היה תומך במה שהיא מעוללת להורי אשתו המנוחה באבלם הכבד.
לדידם של כתבי המשפט ועוד כמה מומחים דגולים בדיני עונשין, תוצאת הדיון המשפטי בארץ ידועה מראש, שהרי מדובר בשאלה משפטית טריוויאלית. ואכן, הם רצים לאולפן ויודעים להסביר ששתיים ועוד שתיים שווה ארבע, בלי לבדוק מה שמחייב בדיקה באמת: האם במקרה הזה אכן מדובר בשתיים ועוד שתיים.
קייס על כלונסאות
לא צריך תואר שלישי במשפטים לקביעה כי אם אומנם מדובר בחטיפת ילד, בניגוד לאמנת האג, מהאפוטרופוס החוקי שלו, בית המשפט הישראלי בדרך כלל לא ייכנס לגופו של עניין, ויקבע שתחילה הילד החטוף יוחזר לאיטליה. ומי שטוענים שמקומו של הילד, שהוריו הישראלים שהו באיטליה באופן זמני לצורך לימודים, הוא במולדתו בישראל, מוזמנים לעשות זאת מול מערכת המשפט האיטלקית. אבל כאן אנו מגיעים למילה הגואלת: אבל. והיה זה לוי אשכול שאמר כי במשפט שבו הוא שומע את המילה אבל, כל מה שנאמר לפניה כבר לא חשוב.
להבדיל מפרשני החצר, שכמו כלה היודעת למה היא נכנסת לחופה הם יודעים לשם מה הם נכנסים לאולפן, שולחיהם של הפרשנים, מובילי המאבק, דווקא מבינים שהנושא הרבה יותר מורכב. זו הסיבה שהם מנסים להכשיר את דעת הקהל לפסיקה הבעייתית ביותר שאליה הם חותרים.
השליפה מהבוידעם של כל חטאי העבר הלא רלוונטיים של הסב השכול, כאשר המועמדת לאמץ את איתן היא בכלל הדודה האהובה מצד האם, גלי, לא באה מרוע לשמו. היא נובעת מההבנה שהקייס של הגברת בירן־נירקו יושב על כלונסאות שבירים, ולכן לא יזיק לעשות למשפחה השכולה של האם המנוחה קצת רצח אופי.
הקפצת ההרשעות הקודמות בשלב זה לכותרת הסיפור באה להסיח את הדעת מהעיקר על פי כל חוק ובעיני כל בית משפט שהוא: מהי טובת הילד, ובמקרה של אמנת האג, מהו "מקום מגוריו הרגיל" של הילד. אין עוררין שהחלטות בדבר מגורי הילד נתונות בידי הוריו, האפוטרופוסים הטבעיים, שנסעו לאיטליה לצורך לימודים ועמדו לשוב ארצה יחד עם שני ילדיהם.
השאלה היא אם העובדה שלדאבון הלב, ההורים חזרו לארץ רק כדי להיקבר בה, מפקיעה מוסרית ומשפטית את קביעתם, כשהיו עדיין בין החיים, בדבר טובת הילד והמקום שבו הוא אמור לשוב ולהתגורר? אתמול התנהל הדיון בבקשת בירן־נירקו בפני שופטת, שמצד אחד אומץ לב לא חסר לה, ומצד שני היא נחשפה לשטיפת מוח תקשורתית חד־צדדית ונמוכה שכמוה לא הייתה מאז ימי בלפור הזכורים לרע. השופטת איריס אילוטוביץ' סגל המליצה בחום – והצדדים קיבלו את המלצתה – על הסדרי ביניים עד לסוף ההליך, שבמהלכו יתקיים הבירור היכן יתנהל המשפט.
השאלה בפני השופטת אילוטוביץ' סגל, ואולי גם בפני ערכאות נוספות, היא אם ניתן להביא בחשבון את טובת הילד גם בהכרעת ביניים. כי אם מביאים בחשבון את טובת הילד בתקופת הביניים ושואלים אם עדיף לברר את הסוגיות העובדתיות והמשפטיות כשהילד באיטליה, מנותק ממשפחת אמו האהובה ולומד בבית ספר קתולי, או כשהילד יישאר בישראל, ילמד בבית ספר ישראלי, כשהוא בקשר עם דודים משני הצדדים - התשובה אינה מוטלת בספק. צריך גם להביא בחשבון שרק אם הדיון המוקדם יתקיים בישראל, צפויה לילד לכל היותר טלטלה נוספת אחת וזאת אך ורק במקרה שיוחלט בסופו של דבר להעבירו לאיטליה.
לו אני בנעלי השופטת, הייתי מנסה לגשר בין הצדדים ולהגיע למשמורת משותפת עם בני משפחת בירן בארץ. אם ניסיונות הגישור יעלו בתוהו, ייתכן שהפתרון הוא שחרף גילו הצעיר, ייעזר בית המשפט בפסיכולוג ילדים שישאל את איתן לדעתו. אם נכונים התיאורים המפליגים על העוול הנורא שייגרם לנשמתו של הילד, שאיבד את הוריו, אם תועמס עליו בנוסף גם פרידה מאיטליה, חזקה עליו שיביא זאת לידי ביטוי מול הפסיכולוג.
מצד שני, אם יש לו עמדה נחרצת נגד החזרתו לאיטליה, אני לא רואה בית משפט, שאפילו בהחלטת ביניים יחזיר אותו בעל כורחו ונגד רצון הוריו המנוחים למדינה שבה אומנם שהה בעת לימודיהם, אך שהיא גם המדינה שבה אירעה לו הטראומה האיומה.
יש מקרים שבהם עוד לפני שנכנסים לפרטי המקרה הספציפי, השופט יודע שלמקרה שלפניו יש רק תוצאה נכונה אחת. השאלה היא אם יעלה בידיו למצוא דרך משפטית להגיע אליה. המשנה לנשיא בית המשפט העליון משה זילברג הגדיר סיטואציה נדירה וחריגה שכזו: קודם יורים את החץ ואחר כך מסמנים את המטרה סביב המקום שבו החץ פגע. במקרה של איתן בירן, כל שופט שנפש יהודי מפעמת בלבו ויש לו ראייה כוללת, ינסה לפלס דרך לתוצאה הראויה היחידה. חוק הלאום יוכל לעשות לו את העבודה משפטית וחוקתית, ואולי גם הסטטיסטיקה של הגידול בתקריות האנטישמיות באיטליה.