בחודש ספטמבר הנוכחי נהנה המשק הישראלי מעשרה ימי עבודה מלאים ושבעה חצאי ימי עבודה. כולם מבינים שיש בעיית אמת במבנה זה של חגי תשרי. בדרך כלל, לאחר שביטלנו את יום שישי כיום עבודה כללי למשק, אנו מצפים ל־22 ימי עבודה מלאים.
בתי הספר ומערכת החינוך יוצאים לחופשת קיץ מזיעה וארוכה, ההורים העובדים משקיעים אנרגיות והוצאות רבות במתן גיבוי ומשמעות לחופשת הילדים הממושכת, והנה עוד בטרם שהסתיימה חופשת הקיץ הארוכה, אנו גולשים מיד ובחדווה רבה לשורת חגי תשרי הצפופים המעניקים לנו שפע של ימי חג וחופשה, וגם כמובן חצאי ימי עבודה של ערבי חג וחול המועד.
מזמן עלתה ההצעה שנעשה שינוי מבני. נדחה את תחילתה של חופשת הקיץ וניצור מצב שבו המחצית השנייה של חופשת הקיץ הארוכה תחפוף את חגי תשרי. מעולם לא היה ספק ששינוי מבני זה יתרום תרומה עצומה למשק. יש המעריכים תרומה זו במיליארדי שקלים, ויש המעריכים זאת אפילו בעשרות מיליארדי שקלים.
אבל מעבר לשאלה הכלכלית הישירה ומעבר לנתונים המספריים, הבה נחשוב מעט על ציבור ההורים העובדים. לאחר שהם צלחו במאמץ לא מועט את חופשת הקיץ, המורכבת מחודשי עבודה רגילים, הם עוברים מיד לרצף חגים שגם בהם צריך להמשיך ולתמוך בהנעמת חופשת הילדים. ובל נשכח, גם בתקופה זו הילדים נהנים מהארכת ימי חופשה המתפרשים גם על ימי העבודה של ההורים.
עד כמה שידוע לי, אין אדם או ארגון המטילים ספק בתרומה העצומה שהייתה יכולה להינתן לכלכלת ישראל ולחברה כתוצאה מהשינוי המבני של חפיפת חופשת הקיץ עם חגי תשרי. ועל כן, עולה השאלה: למה אין לנו את היכולת לעשות זאת, למה גם הממשלה הקודמת על אף תקופת כהונתה הארוכה וגם הממשלה הנוכחית לא הציבו זאת כאחד מיעדי הרפורמה בישראל?
ברור הוא שלא נוכל לבצע רפורמה זו ללא הסכמה של ארגוני המורים. ארגוני המורים העובדים בשירות הציבורי הם מונופול מוחלט בתחום החינוך. לכל מונופול מוחלט של ועדי עובדים יש כוח אדיר.
כשאני מעיין בתגובתה של מזכ”לית הסתדרות המורים, יפה בן דוד, להצעת הממשלה להפוך את הבדיקות לזיהוי נגיף הקורונה לחובה בכל מוסדות החינוך, אני מופתע לא מעט מאופי המיליטנטיות ועוצמת ההתרסה של התגובה. הלוא המדינה לא מחפשת למרר את חיי המורים. יש לנו מאבק כלל־לאומי בעל חשיבות עליונה לבלימת המגיפה המתחדשת.
כל המומחים אומרים שילדים נושאי קורונה מדביקים ילדים אחרים. אנו רוצים למנוע מגיפה במערכת החינוך שלאחר מכן תאלץ אותנו שוב להגביל את היקף הלימודים לציבור של למעלה משני מיליון ילדים. הלוא ברור שהמדינה אינה יכולה לספק פקחים בכל אתר ואתר כדי ליישם את הוראות התו הירוק או לאשר את בדיקת האנטיגן. אין למדינה את כוח האדם הזה.
חייבת להיות פה שותפות של כולנו. מאמץ חריג של כולנו. המורים אינם פקחי קורונה, אבל גם בעלי העסקים במסעדות, בחדרי הכושר ובעסקים אחרים אינם פקחי קורונה. בהחלט אפשר להבין שאיסור כניסה למוסדות החינוך הוא הרבה יותר מורכב והרבה יותר בעייתי. אבל למה המיליטנטיות? למה האנטי־ממסדיות הבוטה?
ייתכן כי תשובה לשאלה זו קיבלתי לאחר שיחה שקיימתי עם כמה מורות ומורים נוכח התעניינותי בנושא. מרביתם נושאים מטען של מרירות ותחושות קיפוח. וכשאנו סוקרים את רמות השכר של המורות והמורים בישראל, אפשר גם להבין שתחושות מרירות וקיפוח אלה מוצדקות.
הממסד בישראל לא השכיל להעניק לציבור המחנכים את המעמד והתמורה המגיעים להם. ולפעמים זה אפילו גובל באי־שוויון זועק. פורסם כי מורים הפורשים מתפקידם זוכים לפנסיה של 8,000 שקלים בעוד ששופט בית משפט מחוזי שפורש לגמלאות זוכה לפנסיה של 44 אלף שקלים. לא ייתכן שבחברה מתוקנת ובשירות המדינה עצמו יהיו פערים כה קיצוניים. משהו במהלך השנים השתבש וכורסם ללא שליטה ערכית.
דוח ה־OECD שהתפרסם לאחרונה על מערכת החינוך בישראל גם נותן תיאור מצב של כמה מהחולשות במערכת החינוך ומצביע על אפשרויות לתיקון. מורה מתחיל זוכה בשכר מעליב של כ־5,000 שקלים, ויש לנו שפע של מורות ומורים, אחד לכל 13 תלמידים. זה עולה על ממוצע ה־OECD.
הבעיה היא בוודאי גם בעיה תקציבית כבדת משקל. יש לנו מאות שופטים, עובדי הוראה יש 190 אלף, אבל חייבים להתחיל את הרפורמה האמיתית במערכת החינוך. יש לשדרג ולתגבר באופן הדרגתי את מעמד המורה בישראל בכל המובנים. ויחד עם זאת, לעשות כבר את השינוי הגואל של חפיפת חופשת הקיץ עם חגי תשרי.