אם פתחנו את הסדרה בת שלוש הכתבות על חיים חפר - בעקבות "הנני כאן", הביוגרפיה שלו, שד"ר מוטי זעירא פרסם בימים אלה בהוצאת "כתר" - בסיפור-חייו, שבבחינת המנה הראשונה והמנה העיקרית ניתנה בסיפורי מבחר משיריו הבולטים ביותר, יש לנו כקינוח לקט מאמרותיו של חפר, שלשונו הייתה חדה כתער. קינוח? - ממש פגז קומפוט (אם כי זאת הייתה הברקה של נסים אלוני ולא שלו...). אם כן, נרוצה ותכף תיווכחו, שהחוש הנבואי של חפר לא היה משהו.
תחילה חפר על השלום: "שמע, אני דיפלומט קטן...איך שאני רואה את המצב, כולם רוצים שלום, חוץ מהקיצונים בין המתנחלים, שלהם אני קורא 'המתנוכלים'. כאן אני די סומך על אריק שרון, שרוצה לעצמו מקום בהיסטוריה, כפי שדאג להיזכר ממלחמת יום כיפור, הן בזכות, הן בזכות מערכת יחסי ציבור מתואמת, כמי שהכריע את המלחמה ההיא.
"מי יעשה שלום אם לא אריק? - פרס בטח לא. מה שלא יהיה, הוא איש של פספוסים. אף פעם הוא לא נבחר לראשות הממשלה. פעמיים הגיע לתפקיד בתוקף הנסיבות. אני לא מצטער על שלפני הרבה שנים כתבתי עליו 'איך הפשפש עלה למעלה!' ואם לא הוא, בוודאי לא ביבי, שהוא פחדן, גם לא ברק, אפילו שהוציא את צה"ל מלבנון, מה שרבין לא הצליח לעשות לפניו, אין לו סיכוי. אז, כנראה, רק אריק יכול, בעוד שפרס ימשיך להצטלם בפריז ובאמריקה, מה שהוא עושה הכי טוב.
"אגב, הייתי במשלחת של רבין לטקס הענקת פרס נובל לשלום באוסלו. במטוס לשם ניגש אלי פרס והחמיא לי על מקמה שכתבתי. אז חשבתי בלבי, שאולי היה יותר מכובד אם היה ברוגז איתי".
ה"ברוגזים" של חפר: הוא ירה לכל עבר ואמר על יוסי שריד ש"עם כל השקרים שלו, הוא מסוג הבלונים שעלולים להתפוצץ בכל רגע". את לימור לבנת הוא תיאר כ"שרת תרבות חסרת תרבות". חפר חדל לדבר עם רחבעם זאבי, חברו מאז ימיהם בפלמ"ח, כשזה העלה את רעיון הטרנספר וניתק כל קשר עם אורי זוהר כשזה חזר בתשובה מתוך טענה שאורי עבר ...השתלת מוח.
על משבר המנהיגות: "כרגע ישנו אריק ולעומתו פרס הלוזר. לפי דעתי, לעבודה יש מנהיג לעתיד שעוד לא בשל. זהו עמיר פרץ. יום אחד הוא יהיה מנהיג העבודה, אם כי עדיין לא שמעו אותו בנושאי חוץ וביטחון ואין לי מושג מה הידע שלו בשפות. בכלכלה הוא מבין לא פחות מביבי. כי כלכלה זה לא רק מספרים, אלא גם אנשים חיים. חיים רמון הגיע לשיאו ב'נאום הליוויתנים' שלו ואין לו סיכוי לטפס לצמרת".
על מפקדו בפלמ"ח, יגאל אלון: "הוא עשה רושם רב, לא רק בארץ. הרולד וילסון, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה, אמר עליו שהוא מתאים להיות ראש ממשלת ישראל. אבל אלון, מי שהצטיין כמפקד הפלמ"ח במלחמת העצמאות והוכיח שמקומו בשורה הראשונה של אסטרטגים בעולם, לא הגיע לתפקיד. לאחר שנסע ללימודים בלונדון, הוא התחיל להתנהג כמו ג'נטלמן אנגלי ותפקיד ראש הממשלה התפספס לו".
על משה דיין: "משה דיין, חוץ מזה שהיה שר בממשלה, היה גנב ונואף. עם גנבת העתיקות שלו הוא דרדר את המדינה מבחינה מוסרית".
על קרובו הצעיר, אביב גפן: "חוסר מקצועיות בפזמונאות זה דבר שאני בז לו. מה זה 'לנצח אחי/ אזכור אותך תמיד'? אני מקווה שאני מדייק בציטוט, אם כי יש אחרים שאני מתאמץ יותר לזכור מה שהם כותבים. 'לנצח' לא כולל את 'תמיד'? אביב גפן הוא איפור, לא משורר, לא זמר.. איך אמרו? - כשיופיטר כועס, סימן שהוא לא צודק. מה יש לו למכור חוץ מאיפור? אף פעם לא התלהבתי ממנו".
לא רק גפן על הכוונת שלו: "יש לי מחאה נגד לא מעט פזמונים כיום, אבל לא בכל מחיר. אם כתבתי לצ'יזבטרון שיר כמו 'דחילק, מוטקה' וכיום יש 'יאללה, לך הביתה מוטי', זה בסדר גמור. אבל 'כפרה עלי' ו'בלבלי אותו' זה נמוך מבחינת העברית, גם שונה מהסלנג, שהייתי הראשון שפתח בפניו איזו דלת בזמר העברי. לא הבנתי בהתחלה מה זה 'אתה תותח!', ששרה שרית חדד. כשהתעניינתי מה הסיפור שם ונאמר לי שזה סלנג, אמרתי ברוך הבא!'"
על אלתרמן ושלונסקי: "אלתרמן, שאני יודע שירים שלמים שלו בעל-פה, אמר על 'הן אפשר', שכתבתי, שזה השיר הכי יפה שנכתב על מלחמת העצמאות. כשהראיתי את השיר לשלונסקי, הוא ביקש שאלווה אותו הביתה. לא תאמין מה הוא אמר על 'הן אפשר' - 'אתה יודע עברית'. זה הכל!. לא נעלבתי. חשבתי לי שאולי הוא צודק, אבל הסתמכתי יותר על עצמי".
על נעמי שמר וההמנון: "ביני לבין נעמי שמר היה קשר של רספקט. אם קורה שיש קנאה בין אנשים באותו מקצוע, הוקרתי אותה. לרבים היא הייתה קונצנזוס, אולי פרט לשמאלנים ביותר בשמאל. את 'בהיאחזות הנח"ל בסיני' אהבתי מהתחלה. מצא חן בעיניי שהיא כתבה על חיילים בהיאחזות שקוראים שירה. אתה יודע מה? - אם היה עלי לבחור המנון, הייתי לוקח את 'על כל אלה' שלה. אבל אחרי ששרו את 'התקווה' אפילו באושוויץ, בכל זאת, עדיף לשמור עליו כעל המנון שמאחד את העם".
חפר ושירה: "בהיותי בפלמ"ח, חטאתי קצת בכתיבת שירה. אבל כשנאבקתי כדי להגיע לניקיון, הנחוץ לכתיבת שירה, הבנתי שיש משוררים טובים יותר ממני וחזרתי להתרכז בפזמונים. חשבתי, קיבינימאט, למה לי להיאבק כל-כך קשה, כשהפזמונים באים לי בקלות".