מאופר למשעי התייצב ראש הממשלה נפתלי בנט על דוכן הנואמים בעצרת האו"ם. המייק־אפ הכבד והקריאה האטית המוגזמת ממכשיר הטלפרומפטר שביקשה לטעון את המילים בחשיבות, שיוו לו מראה מבוגר ועייף. איפה ההייטקיסט הצעיר והנמרץ נפתלי ואיפה ראש הממשלה בנט? מלכתחילה הנאום לא עורר ציפיות, בדיעבד הוא היה מביך. בנט לא היה צריך לנסוע לעצרת האו"ם כדי להסביר שהממשלה שבראשה הוא עומד היא "טעות פוליטית שהפכה למטרה, והמטרה היא אחדות". התיאור הזה לא משכנע רוב גדול בחברה הישראלית, וממילא אינו עושה רושם על מי ממנהיגי העולם.
טביעות האצבעות הגסות של מערך יחסי הציבור של ראש הממשלה, שתדרכו ופמפמו לפני הנאום שבנט לא יציג ציורים, בריסטולים וגימיקים (כאילו שזה היה הפגם המרכזי של קודמו) - רק הסגירו עד כמה הוא מנסה לברוח, ללא הועיל, מצלו של בנימין נתניהו הרובץ מעליו בכל אשר יפנה. במיוחד כששיבח את מדיניות ממשלתו ביחס לניהול מגיפת הקורונה תוך שהוא עושה שימוש במחוות גוף. "הכלכלה של ישראל צומחת, והאבטלה יורדת", אמר וסימן בידיו תנועת נסיקה וירידה בהתאמה. "אני שמח שהמעשים שלנו נתנו השראה למדינות אחרות לספק את מנת הדחף", הוסיף ברברבנות בסגנון נתניהו. מהנאום לא נפקדה גם הרטוריקה הישראלית הקבועה נגד האיום הגרעיני, שכללה תיאור של מעשי זוועה של הנשיא האיראני. מילָא.
לסיכום, אמר כי "בשכונה הקשוחה ביותר על פני כדור הארץ" יש גם קרני אור. בראש ובראשונה הקשרים של ישראל עם מדינות ערביות ומוסלמיות. את כולן מנה בנט. ממצרים וירדן עד האמירויות, בחריין ומרוקו. והפלסטינים? יוק. אפילו לא נקב בשמם.
ראש הממשלה וקואליציית הקצוות זורים חול בעיניהם של ישראלים שהאמינו כי בחסות הקורונה והמשבר הפוליטי, אפשר לאפסן בבוידעם את המחלוקות עם הפלסטינים, להתעלם מקיומם ולשכנע את העולם שמדובר בגזרת גורל ובמאבק מתמיד של בני האור בבני החושך: "הישראלים לא מתעוררים בבוקר במחשבה על הסכסוך. הישראלים רוצים לחיות חיים טובים, לדאוג למשפחות שלנו ולבנות עולם טוב יותר עבור ילדינו. משמעות הדבר היא שמפעם לפעם, ייתכן שנידרש לעזוב את משרותינו, להיפרד ממשפחותינו ולמהר לשדה הקרב כדי להגן על מדינתנו". זו בדיוק הבעיה. גם אם לא חושבים על הסכסוך, אין פירושו שהוא לא קיים.
בנט מתגאה בממשלה שבראשה הוא עומד ולא רואה את הדבשת של עצמו: "היום אנו יושבים יחד סביב השולחן. אנו משוחחים זה עם זה בכבוד, נוהגים זה בזה בהגינות ונושאים מסר: דברים יכולים להתנהל אחרת. אפשר לא להסכים". רק עם הפלסטינים הוא מסרב לדבר.
כמה זמן יהיה אפשר לרוות נחת מההתעלמות הבוטה מהפיל שבחדר ולציין בשביעות רצון כל מפגש בינלאומי או נאום שבו המילים "פלסטינים" ו"כיבוש" אינן מוזכרות? ביידן לא לחץ על ישראל לחתור להסכם עם הפלסטינים. יופי. בנאומו באו"ם אמר שפתרון שתי המדינות אינו ישים בטווח הנראה לעין. מצוין. בני גנץ נפגש עם אבו מאזן? לא נורא. העיקר שבנט לא ייפגש איתו.
השבוע נתפסה חוליה שתכננה פיגוע גדול בירושלים, פרשת בריחת האסירים הביטחוניים עוד לא התבהרה עד תומה, בלוני נפץ משוגרים מעזה, ישראל נזקקת למימון אמריקאי לחידוש מלאי החימוש לכיפת ברזל, אבל הישראלים מעדיפים לעצום עיניים ולא לחשוב על הסכסוך שמנהל את החיים שלנו כבר יותר מ־50 שנה - את החיים עצמם - את הכלכלה, החברה, יחסי החוץ, שלא לדבר על המציאות הביטחונית המדממת.
בנט כבר הבין שדברים שרואים מכאן, הוא לא ראה משם. עומדת לפניו קדנציה קצרת מועד והזדמנות של פעם בחיים להיות יצירתי ולהציע פתרון ופשרה היסטורית שישפיעו על עתידה של ישראל לדורות. הסיכוי קלוש, אבל בידיו המפתח לסטארט־אפ פורץ דרך שיהפוך אותו למנהיג אמיתי.
