מינויה של נג'לא בודן רמדאן, פרופסור לגאופיזיקה בבית הספר הלאומי להנדסה שבתוניס, לתפקיד ראש הממשלה של תוניסיה עורר הדים רבים ברחבי העולם. אתרי חדשות רבים הגיבו בהתרגשות על האירוע ההיסטורי של בחירה בפעם הראשונה באישה לראשות ממשלה לא רק בתוניסיה, אלא ברחבי העולם הערבי בכלל, ובהפתעה על הבחירה בדמות אנונימית יחסית בזירה הפוליטית.
הכרות עם ההיסטוריה של תוניסיה יכולה להצביע על כך שבחירה זו היא חלק מהשְׁנִיּוּת המאפיינת מדינה צפון אפריקאית זו. מצד אחד, תוניסיה נחשבה מאז עצמאותה בשנת 1956 הסמן הליברלי של העולם הערבי בנושאים של קידום מעמד הנשים בתחומים כמו משפט, השכלה ואחרים. מנגד, ליברליות זו לא העידה בהכרח על אפיוניה של תוניסיה כמדינה דמוקרטית, כפי שיתואר בהמשך. בהקשר זה, מה ניתן לחזות ממינויה של רמדאן לכהונת ראש הממשלה על המשמעויות האפשרויות לגבי מעמד הנשים בתוניסיה בפרט ובעולם הערבי בכלל?
בשנת 1956, זמן קצר לאחר יציאתה של תוניסיה לעצמאות משלטון צרפת, פרסמה הממשלה החדשה, בהנהגתו של הנשיא חביב בורגיבה, את קוד המעמד האישי (Personal Status Code)-קודקס חוקים מתקדם בנושאים הקשורים למעמד הנשים. באופן מיוחד, ביטולו של נוהג הפוליגמיה, עורר הדים רבים ברחבי העולם המוסלמי, משום ששורשיו נחשבים לקוראניים. למרות שהתקיימו פולמוסים משפטיים לגבי תקפותו, אופן יישומו ועוד, הרי שהחלטה ממשלתית לגבי ביטולו במדינה מוסלמית נתפסה כצעד רדיקלי וחריג.
גם חוקים נוספים, כגון שיפוט בנושאים של נישואים וגירושים בבתי דין אזרחיים ולא דתיים, היו תקדימיים, ולמעשה נותרו חריגים בנוף המשפטי של המרחב המזרח תיכוני עד לימינו אלה (כולל במדינת ישראל). קוד המעמד האישי לווה ברפורמות בתחומים שונים, כגון השכלה, שעודדו נשים להירשם לכל הרמות של החינוך- מהיסודי ועד לחינוך הגבוה. ואכן, כבר בשנות השישים שיעור הנשים הלומדות בכל מערכות החינוך בתוניסיה היה השני בהיקפו בעולם הערבי (אחרי לבנון).
לצד ההצלחות, נשמעו קולות רבים שביקרו את מדיניות הרפורמות של בורגיבה, הן מצד זרמים שמרניים שמחו על ההתמערבות של החברה התוניסאית וההתרחקות מזהותה המוסלמית, והן מצד זרמים ליברליים שביקרו את הייצוג השולי של נשים בפוליטיקה. היבט אחרון זה מתקשר להיסטוריה השלטונית של תוניסיה. בעוד התפיסה הרווחת קושרת בין עמדות ליברליות בנושא מעמד הנשים לבין חברות דמוקרטיות, המקרה של תוניסיה שונה. מאז עצמאותה ועד 2011 כיהנו בה שני נשיאים בלבד- בורגיבה וזין אל-עאבדין בן עלי.
לפוליטיקה התוניסאית במהלך עשורים אלה היו מאפיינים אוטוריטריים, ויש הטוענים אף דיקטטוריים, וביקורת רבה נשמעה בתוך תוניסיה ומעבר לה על פגיעות חוזרות ונשנות בזכויות אזרחיה. לתרבות שלטונית זו נלוו משברים כלכליים חוזרים ונשנים, ושילוב זה הצית בשנת 2011 את "מהפכת היסמין" אשר הובילו להדחת הנשיא בן עלי וכזכור הציתו גם גל מהפכות בעולם הערבי שכונה בשם "האביב הערבי".
בעשור שחלף מאז המהפכה מאופיינת המערכת הפוליטית בחוסר יציבות כרוני, שביטויו בחילופי שלטון תכופים, אליהם נלווים גם משברים כלכליים עמוקים. אלה גם אלה החריפו באופן משמעותי מאז פרוץ מגפת הקורונה. בהקשר זה, נשאלת השאלה מהי המשמעות של מינויה של רמדאן כראש ממשלה, האם הוא מהווה עוד צעד חלוצי של המדינה הליברלית ביותר בעולם הערבי בנושא מעמד הנשים, שיתכן שמדינות אחרות במרחב יאמצו (אם כי בהקשר זה צריך לציין כי גם מספרן של נשים העומדות בראשות מדינות הוא עדיין שולי וזניח גם ברחבי העולם המכונה "מערבי"), או שמא עוד מאפיין של חוסר דמוקרטיה של המערכת הפוליטית בתוניסיה, המורגלת יותר "בהנחתות מלמעלה" ופחות במתן ביטוי לרצון אזרחיה?
כמובן שימים יגידו, אך ההיסטוריה התוניסאית מלמדת אותנו שתהליכי שינוי חברתיים, גם אם נכפו מהרובד השלטוני ולא צמחו מלמטה, משפיעים באופן עמוק על מאפייניה של החברה ומאפשרים לבסוף לנשים להגיע לעמדות השפעה משמעותיות בתחום הפוליטי.
הכותבת היא ראש התכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב