החלטתי שלא לצפות ב"משחק הדיונון", הסדרה הלוהטת של נטפליקס שמאיימת להיות הפופולרית ביותר בכל הזמנים. אחרי הפרומו הקצר הבנתי שהדבר המחריד הזה פשוט לא בשבילי.
סדרה דרום קוראינית מזעזעת על הייאוש של העניים, החלכאים והנדכאים ביותר בחברה, שהגיעו לאין מוצא במשחק החיים הפרטי שלהם, שכולל בית־עבודה־משפחה־כסף, ועוברים להשתתף, מרצונם, במשחקי ילדים (כמו דג מלוח ועוד). אם הם נפסלים, הם נטבחים באכזריות. ניצחון לעומת זאת מבטיח להם פרס בשווי מיליונים ושולח אותם חזרה בתנאים כספיים משופרים לחייהם הרגילים. מישהו מחלק להם את הקלפים מחדש, כפתח נהדר ומקורי למוביליות חברתית.
החלטתי סופית שלא לצפות, ומיד גמעתי בשקיקה, בבעתה ולעתים במהירות כפולה של אחד וחצי, בבינג' בלתי ניתן לעצירה, עוד ועוד פרקים של האירוע האיום והנורא הזה. הסדרה הזאת היא בולען. דיסטופיה מדכאת יותר מ"סיפורה של שפחה", מושכת יותר מ"חם לוהט רותח" ומציאותית יותר מ"מראה שחורה". אתה לא מספיק לחשב מה ערכו של וון אחד וכבר נמצא בג'ונגל סדיסטי, שבו בכל רגע כל אחד יכול לאבד את חייו. כמו החיים עצמם, יעני. וכל זאת למה? כי הוא זז קצת אחרי שאמרו דג מלוח?
כאן כל הקלישאות נכונות: החיים הם משחק - לפעמים אתה מנצח, לפעמים אתה מת. החיים הם קזינו - ככל שאתה מאבד יותר, אתה נשאב יותר. החיים הם סבל מתמשך - ומי שאומר לך אחרת אתה בטח משלם לו 450 שקלים לשעה או 300 שקלים דרך קופת חולים.
הצבעים הבוהקים, המוזיקה הדרמטית, הווליום הבלתי אפשרי של השפה החותכת והקשה הזאת, מושכים אותך אליה. אתה מהופנט, כמו בוהה בכדור דיסקו צבעוני. זו לא סדרה שתורמת משהו לחיים או לנפש, להפך. היא מרעילה אותם במהירות. הצפייה בסדרה כמוה כהשתתפות במשחק הדיונון האכזרי.
אדם מזיק לעצמו וממשיך, מחטט בפצע ומכאיב, מעשן ומסרטן את גופו, מהמר ואז פונה לשוק האפור, צורך סמים ופוגע במשפחתו, מתנגד לחיסונים ואז מוצא את עצמו מפרפר על מכשיר אקמו ומפרסם הצהרה: חבר'ה תתחסנו, נראה לי שטעיתי. זה המוטיב של הסדרה - הכשל האישיותי שנמצא בכל אחד מאיתנו, מקנן, ומאיים להתפרץ כמחלה אוטואימונית. הגוף משמיד את עצמו, ובמקום לטפל הוא נסחף להסחות דעת כמו צפיית רצף בטלוויזיה.
הפרדוקס הוא שמארגני המשחק עומדים במילתם ואמינים יותר מהחיים שבחוץ. החיים, כמו שכולנו מכירים אותם, הם הרי לא הוגנים, מלאי תלאות בלתי סבירות כמו מחלות סופניות, חובות שאי אפשר לכסות ובני משפחה מאכזבים, שבדיוק כשצריך אותם מפנים עורף.
דווקא מארגני המשחק מנסחים בשבילך חוקים ברורים, הגיוניים והגונים. אפשר לסמוך עליהם, כל הדרך לגיהינום. הם לא ינטשו אותך, להפך. הם מחתימים אותך על חוזה שנראה הרבה יותר קצר והרבה פחות כובל מחוזה משכנתה בבנק. למשל, יש בו שלושה כללים: אסור להפסיק לשחק; שחקן שמסרב, ייפסל; ואפשר לסיים את המשחק בהסכמת הרוב. על פניו, נראה הגיוני, מוסרי ודמוקרטי, עד שאתה פוגש מכונת ירייה בצורת בובה ענקית בחצר.
ודווקא אז, בצר להם, מתגלות במשתתפים תכונות אנושיות חיוביות, כמו חמלה בסיסית, קדושת החיים וראיית האחר. לפתע אנשים צומחים והופכים למעוררי השראה בגלל נסיבות חיים ומצבי קיצון שהם הביאו את עצמם אליהם.
אם היה סיכוי שהסדרה תעורר בנו טיפ'לה חמלה, אז אולי היא הייתה שווה צפייה, אבל נראה שהיא עושה בדיוק להפך. היא מנרמלת את הטירוף והופכת את האכזריות לאסתטית. זו פורנוגרפיה של חיסול המונים. תתפלאו כמה שזוועה ניתנת לעיכול כשברקע מתנגן אחד השירים היפים בעולם, "fly me to the moon" של שרה ווהן. אם יש שיר שהייתי רוצה למות לצליליו, זה זה.
לא צריך להרחיק עד מזרח אסיה כדי להיחרד מהרג ספורדי ומיותר של אזרחים. גם במשחק הדיונון הישראלי אף פעם אי אפשר לדעת מי יסיים את היום ואיך. ערביי ישראל מסתובבים ברחובותיהם כברווזים במטווח. משחק החיים שלהם אכזרי במיוחד, פשוט לנסות לחיות בלי לקבל ירייה בראש ברחוב ששורץ משפחות פשע ונטול משטרה.
היינו יכולים להיחרד מזה, ואפילו לעצור את זה, אבל זה לא עטוף באריזה נטפליקסית סקסית. לכן כרגע אנחנו יותר מוטרדים מבעיות העוני בדרום קוריאה מאשר מהאלימות המטורפת והבלתי מרוסנת פה, בחצר האחורית.