לפני כמה שבועות או חודשים - אני באמת כבר לא זוכר מה עשיתי בחיים לפני החגים - שיתפתי את הקוראים הנכבדים בעובדה המשמחת: בתי ובן זוגה החליטו להינשא.
לא אחת מניתי כאן את חוליי תעשיית החתונות: פקקים בדרך, עובד מיואש באפוד זוהר וסטיקלייט בחניה, צ'ק פוינט, חיבוק לצד שהזמין אותך, בר בינוני שנסגר בדיוק כשאתה מבקש את הדרינק השני כי אוטוטו חופה, רב שבטוח שהוא מינימום אדיר מילר, אוכל בינוני - כי אין דבר כזה קייטרינג טוב, צילומים כפויים עם הזוג הצעיר שאינך מכיר, מבט זועם מהאישה אחרי שלטשת עיניים בחברות של הכלה, שקרים מנומסים - אך גסים - למזמינים שהיה נפלא, והבטחה לעצמך שלעולם לא תלך יותר לחתונה. לכן אציל מעט מכבודי ואומר שבמקרה דנן מדובר יותר במסיבה שרוב משתתפיה הם החברים של הזוג הצעיר ובני משפחה מקרבה ראשונה - ומדובר במשפחות עם דומיננטיות אשכנזית (אוקסימורון, נכון?), כך שתעשו את החשבון לבד.
ברשותכם חברים, נזרום לפואנטה לצלילי מארש החתונה: הוכרחתי לקנות בגדים לאירוע. בתמימותי סברתי שדי יהיה לי ללבוש את אחת המכופתרות שלי עם ג'ינס - ולהחליף את הכפכפים בנעליים של ממש.
זה נראה לי מספיק מכובד בשביל אבי הכלה, אך יתר דרי הבית התבוננו בי במבט שהיה בין מודאג למרחם, ולא הותירו מקום לספק: המלתחה חייבת להשתדרג. האמת היא שעד לאותו הרגע הייתי משוכנע שהגרדרובה שלי היא אולי לא אופנתית במיוחד, אבל בסך הכל ייצוגית עם שתי חליפות בארון, זכר לימים מעונבים יותר, ופה ושם גם מכנסיים שאינם על טהרת הג'ינס.
כך ניסיתי לעמוד על שלי, ברם הגברת קיפניס, אישה שאין צודקת ממנה בעולם כולו, הציעה שאמדוד את הבגדים שאותם תכננתי ללבוש, כדי שנוכל להחליט ביחד (כלומר היא תחליט, אבל לפחות לא במעמד צד אחד).
מדדתי את הבגדים ועיניי חשכו. מעולם לא עשיתי סוד גדול מהעובדה שאני מנהל קרב רב־שנים נגד ממדיי הנדיבים, אבל רבאק, החליפה שלבשתי לכנס בלונדון, כשהייתי באחת התקופות השמנות שלי, נראית לי לפתע כבגד כפת, והוא הדין גם לגבי זוג המכנסיים ההם, שלבשתי תמיד כאשר בסעיף הדרס קוד צוין "סמארט קז'ואל".
לזכותה של הגברת ייאמר שהיא הקפידה הפעם לא רק לנצח בקרב, אלא גם לוודא הריגה: "אני מציעה שאת הקניות תעשה הפעם בחנות למידות גדולות".
הייתי ממשיל את הסיטואציה לסכין שננעצה ישר בלבי, אבל ממילא אין סכין ארוכה דיה כדי שתוכל לעשות את כל הדרך עד לשם. כלומר, תמיד הייתי על הגבול העליון של הנורמה, אי שם באזור האיקס השלישי שלפני האל (לא הקב"ה, האות האנגלית), אבל את בגדיי הצלחתי למצוא בחנויות של בני אדם מן השורה!
תירוצים למצבי העגום יש לי יותר מקילוגרמים עודפים: המנוי בחדר הכושר בדיוק נגמר, וכשהחלטתי לחדשו פרצה הקורונה; כולם עלו בכמה קילוגרמים במהלך הסגרים; התחלתי לעבוד 12 שעות ביום, על חשבון שעות אימון; וכמובן, בדיוק יצאנו מחודש חגים שהפך כל שבוע רגיל לכזה שיש בו שתי "ארוחות שישי", או כמו שקוראים לו בבית משפחת קיפניס: "אכול כפי יכולתך". אבל אני? בחנות שמי שנכנס אליה ואינו מחזיק במשרה של כדורסלן מקצועי מכריז על עצמו מראש כ"שמן"?!
כל מאודי התקומם, אבל כאשר תהיתי מי תקע באמצע הבית בובה ענקית של פו הדב והתברר שזו מראה, נכנעתי. כך מצאתי עצמי בבוקר שישי אחד של חול המועד רוכב לעבר חנות למידות גדולות בנחלת יצחק.
מה אומר חברים? הרגשתי כליליפוט בארץ הגוליברים. עת אמרה המוכרת את המשפט שכה התרגלתי לשמוע, "אני לא יודעת אם יש לי משהו בגודל שלך", רק מהכיוון ההפוך (בעודי מפשפש בין חולצות בגודל ממוצע של אוהל 11 צה"לי תקני) - כמעט שבכיתי מאושר. רכשתי שני זוגות מכנסיים ושתי חולצות, שלשם שינוי לא נמתחות על החזה כשאני מתיישב, ולהפתעתי - אם יורשה ללקוח הטוב ביותר של הנחתום להעיד על גזרתו: נראיתי טוב כפי שלא נראיתי גם בתקופות רזות יותר שלי במשך השנים האחרונות!
אדם במידותיי, גם עם 10־15 קילוגרמים פחות, שמתעקש להמשיך לרכוש את בגדיו בחנויות "רגילות", ייראה תמיד כאילו הבגדים מתפקעים עליו, בעוד כאן - תראו איך הכל רפוי עליי, כאילו רזיתי פלאים. פתאום הכתה בי ההכרה: הכל פרופורציות. תעשיית האופנה מכוונת באופן טבעי מעט למטה (במשקל) מהמרכז, ובכך גורמת לנו, האנשים הגדולים, להרגיש רע עם עצמנו על שאיננו עומדים בתקן.
לא אקל ראש בחשיבותן של פעילות גופנית ותזונה נכונה לבריאותנו, אבל ככל שהדברים אמורים בתחושה הטובה, הרי שהדיאטה המוצלחת ביותר היא דיאטת "מינימום XL4". בניגוד לשרלטנים שמבטיחים לכם לרזות באמצעים מפוקפקים, אני נשבע: את התוצאות תראו מיד!