מיליוני משתמשי פייסבוק, וואטסאפ ואינסטגרם סבלו השבוע במשך 6 וחצי שעות ארוכות מסימפטומים הנעים בין אי־נוחות להתקף חרדה מלא - תופעה המכונה "נומופוביה". היא מתרחשת לרוב כאשר הסוללה של מכשיר הסלולר שלנו מתרוקנת או כשאין חיבור לרשת. בין הסימפטומים החמורים נמנים פאניקה, עלייה בקצב הלב, חולשה וסחרחורות, מה שהוביל לקריאות של אנשי מקצוע לכלול את התופעה כפוביה רשמית בספר ההפרעות הפסיכיאטרי.
תקלת הענק נגרמה ככל הנראה בשל שגיאת קונפיגורציה, ובעקבותיה צנחה מניית פייסבוק ב־5.5%. הנפילה הזו אומנם נשמעת לנו מתקבלת על הדעת, אבל למעשה היא מסמלת משהו מאוד מקומם על העולם הקפיטליסטי שבו אנו חיים. בשבועות האחרונים דובר רבות על חשיפת ה"וול סטריט ז׳ורנל" בנוגע לשימוש הציני שעושה פייסבוק בפלטפורמה, ועל האופן שבו היא פוגעת במודע במשתמשיה ובחברה בכלל, וכל זה עבר בשלום מבחינת המשקיעים. כל עוד פייסבוק ממשיכה להרוויח, הכל בסדר. המשקיעים התעוררו רק כשהפלטפורמות קרסו, והם מעבירים מסר ברור: כל עוד הפלטפורמה מרוויחה - ולא משנה מה המחיר שהחברה משלמת - נמשיך להביע בה אמון.
סביר היה להניח כי במהלך התקלה אנשים יתפנו למשימותיהם ולמטלותיהם ללא ההפרעות הבלתי פוסקות של הנוטיפיקציות, אך באופן אירוני משתמשים דיווחו כי הם לא יכלו להתרכז בשום פעולה אחרת. אף שמרביתם אינם מפעילי כור אטומי ולא עוסקים בפעולות מצילות חיים, הקושי העצום ממחיש את התלות הפסיכולוגית שלנו במכשירים. הסלולר מסמל את הקשר שלנו לעולם ובלעדיו אנחנו מרגישים מנותקים. זה אירוני כיוון שמעולם, בשום תקופה בהיסטוריה, לא היינו כל כך מנותקים אחד מהשני. בלי החיבור הזה אנחנו מרגישים בנתק כללי.
הדרך הטובה ביותר להבין עד כמה אנו תלויים בדבר מסוים היא כאשר הוא נמנע מאיתנו. אנשים סיפרו שהם יעדיפו להיות בחושך ללא חשמל מאשר בלי וואטסאפ. שני הוויים הכחולים הפכו אינטראקציה לא מסונכרנת, המתאפיינת בכך שמקבל המסר רשאי להגיב בזמן שהוא מוצא לנכון, כמו במיילים, לאינטראקציה מסונכרנת המזכירה במאפייניה אינטראקציה פנים אל פנים, שבה יש ציפייה לתגובה מיידית.
מבחינת וואטסאפ, פונקציונליות זו הופכת את האינטראקציה ליותר מחייבת, מגדילה את התלות במוצר, מובילה לבדיקה תכופה יותר של האפליקציה ולהתמכרות. אף כי וואטסאפ מאפשרת לנטרל את הפונקציות השונות, היא מקבלת אין ספור בקשות להסיר את הוויים הכחולים מהאפליקציה לצמיתות. במילים אחרות - אין לנו הכוח הנפשי הנדרש לעשות זאת בעצמנו בגלל הצורך האובססיבי שלנו בשליטה, והרצון שלנו לדעת מה קורה בכל רגע נתון. רבים מספרים לי שהם היו רוצים שנטרול האפשרות יגיע מגורם חיצוני, שיגאל אותם מהאובססיה. הרבה יותר קל להתמודד עם אי־ידיעה אם הצד השני קרא את ההודעה, מאשר עם מצב שבו אתה שואל את עצמך בלי הפסקה מדוע הוא קרא את המסר אך לא ענה, בפרט כשהוא יודע שאני יודע שהוא קרא.
והשאלה המתבקשת היא: כיצד הגענו למצב שבו אנו סבורים שאנו מרכז העולם של כל מי שאנו מכירים, ושאי־קבלת מענה מיידי לכל קריאה שלנו מעידה על כך שהעולם כבר לא נוהג כסדרו?
המנה היומית
בשנים האחרונות חל שינוי תפיסתי עמוק ביותר. נורמות חברתיות שהשתרשו בלי שנרגיש מראות שמשפחות מתקשרות ביניהן כמעט באופן בלעדי באמצעות וואטסאפ, ומנהלים מתקשרים עם עובדיהם בעיקר דרך האפליקציה. זה לא רק שהצעירים מעדיפים להסתמס על פני לבצע שיחת טלפון - הם פשוט לא מוכנים לדבר. לפי סקר מ–2017 של רשות התקשורת הבריטית Ofcom, 49% מבני דור ה־Z אמרו כי יעדיפו לשלוח הודעה אפילו למישהו שנמצא איתם באותו חדר. התופעה הזאת אף קיבלה כינוי —"דור ההשתק" (Generation Mute).
אחת התופעות שממחישות את גודל האירוע שבניתוק מהנייד מכונה בשפה המקצועית "סינדרום הפנטום". במקור זוהי תופעה שממנה סובלים קטועי איברים שממשיכים להרגיש את האזור הקטוע. באותו אופן, אחוז גבוה מהמשתמשים בסמארטפון חשים את הטלפון רוטט בכיס גם כשהוא אינו שם, או שהם מתחילים לדמיין צלילים גם כשהנייד שקט. אנשים התקשרו לדווח לי שהם ממשיכים לשמוע נוטיפיקציות מהנייד במהלך התקלה ולהיכנס כל כמה דקות לוואטסאפ, כדי לנסות ולקבל צליל חיים.
לא מדובר בהפרעת נפש, יש לכך הסבר פיזיולוגי. אם עבר פרק זמן ולא נשמע צלצול, אנו חווים ירידה במוליך עצבי בשם דופמין. רמות הדופמין עולות עם כל התראה הנשמעת מהנייד. וכאשר לא נשמע צליל אנו חווים ירידה של דופמין, ממש כמו מכורים לסמים שלא מקבלים את המנה היומית שלהם. הצורך להעלות את רמות הדופמין כל כך אקוטי שהוא מוביל אותנו לשמוע צלילים שלא קיימים.
כחברה, אנו מייחסים ערך רב יותר לתגובתיות מתמדת, לזמינות. הנורמות השתנו. אם פעם חוסר נימוס נחשב לא לענות לאדם, כיום חוסר נימוס הוא לחזור להודעה אחרי רבע שעה. הנורמות החדשות תובעות מאיתנו להיות מחוברים כל הזמן. תופעה זו קיבלה ביטוי באחד הטוויטים המשותפים ביותר של 2016, שקבע: "החיים הבוגרים הם לשלוח מיילים שנפתחים במילים 'סליחה על התגובה המאוחרת'".
עקב כמות הגירויים שאנו נחשפים אליהם בו־זמנית אנו מפתחים תלות נואשת בגירויים חיצוניים לצורך סיפוק ועניין. בתקופתנו, הפחד הגדול ביותר הוא לא הפחד מהחמצה, כפי שנהוג לחשוב, אלא הפחד מהשעמום, הפחד להעביר 5 דקות ללא גירויים. כדי לבחון זאת, חשמלו אנשים באופן שגרם לתחושה מאוד כואבת ולא נעימה (אך לא נזק). לאחר מכן השאירו אותם לבד במשך 20 דקות בחדר. חלק גדול מהנבדקים פשוט החלו לחשמל את עצמם - העיקר לא להיות עם עצמם ועם מחשבותיהם.
בניגוד להתמכרויות אחרות כמו סמים או סיגריות, ההתמכרות הדיגיטלית נתפסת לגיטימית. כשאנחנו מחוברים, תחושת הזמן שלנו מתעוותת באופן שלא מאפשר לנו לאמוד כמה זמן היינו מחוברים. אנחנו נכנסים רק כדי לראות מי עשה לנו לייק, ונשארים בפיד 20 דקות. תלות זו לא נוצרה סתם. מדובר בצורך מהונדס היטב שהוקדשו לו מחשבה וידע רב. במילים פשוטות - הנדסת התמכרות.
קצב התפתחות הטכנולוגיה והעובדה שהיא תופסת מקום הולך וגדל בחיינו, מובילים לכך שבעוד מספר שנים לא רב המעגלים העצביים יעברו חיווט מחדש עם מרכזי כובד שונים לחלוטין. קשה להעריך כיצד השינויים הטכנולוגיים יעצבו את מוחנו, אבל דבר אחד ניתן לדעת בוודאות: מבחינת הדורות הבאים, אנחנו נהיה מושא למחקר בערך כמו האדם הקדמון.