האלבום המרגש "נוסטלגיה", אלבומה הראשון שכולו בספרדית, שדורית ראובני הוציאה בימים אלה, הוא מבחינתה הגשמת חלום ישן של הצדעת תודה למקום שבו הפכה מילדת קיבוץ ביישנית, אותה לא שמעו שרה חוץ מאשר בארבע הקושיות בליל הסדר, בקיבוץ שער העמקים, לילדה ששרה ומנגנת, בדרך לקריירה מבורכת, הנמשכת מעל יובל שנים.

"הייתי בת תשע, כשאבא שלי, אברהם (באטו), התמנה כשליח הסוכנות היהודית בדרום אמריקה", היא מספרת. "יצאנו איתו לבואנוס-איירס ושם נכנסתי לאובססיה של המוזיקה. הלכתי עם ההורים לאירוע אצל חברים והתאהבתי בצלילי הגיטרה שהתנגנו שם. 'כזאת אני רוצה!', הצבעתי עליה. הם לוו גיטרה כדי לראות אם אני רצינית בעניין ודאגו שפעם בשבוע יגיע אלינו חוסה קרלוס פונסה, מורה לגיטרה ממוצא אינדיאני. מהשיעורים שלו, מהתקליטים שקנו הוריי ומצפייה בתוכניות מוזיקליות בטלוויזיה אצל דודה שלי נהייתי זמרת. ממש ככה. ההתפרצות הזמרתית שלי קרתה בבואנוס-איירס".

לדבריה, זה לא אירע לה שם בבת אחת: "בהתחלה שרתי רק בשיעורי הגיטרה עם המורה שלי", היא נזכרת. "אז לא היה לי שום ג'וק להופיע וכשהורי היו רוצים שאשיר גם לאורחים שהגיעו אלינו, כמעט הייתה מתלקחת אצלנו מלחמת עולם. עד כדי כך לא רציתי להופיע, שכאשר הסתיימה השליחות של אבא שלי בארגנטינה, לא ידעתי להחזיק גיטרה בעמידה".

"המוזיקה הייתה בשבילי גם מפלט מהבדידות שחוויתי אותה לא מעט בבואנוס-איירס", מעידה ראובני. "אצלי בחדר בראתי עולם דמיוני משלי. הייתי לובשת את החצאיות של אמא שלי ומשחקת אותה אחת משחקניות המערבונים שראיתי בלי סוף בטלוויזיה. כמו כן חייתי שם את הרומנטיקה שבטלנובלות ומהבדידות שם נהייתי רומנטיקנית ללא תקנה".

בגיל 15 החליטה ראובני ללמוד פיתוח-קול ומימשה את החלטתה אצל המורה החיפאית גרטה וייס, שממנה עברה לגורו פיתוח הקול התל-אביב, לולה שנצר, שעודדה אותה לצאת להופעות. הקלף המנצח של הנערה בת ה-17 משער העמקים היה השיר "אסיר מספר תשע", שאליו היא נחשפה בהאזנה ברדיו לביצועה המרהיב של ג'ואן באאז.

ראובני הייתה אז בין הזמרים שהתגלו לקהל בתוכנית הרדיו "תשואות ראשונות", כוכב נולד של הימים ההם. מוני אמריליו, המלחין שאיתו היא הכי מזוהה, גילה אותה תוך כדי האזנה ברדיו להופעתה בתוכנית ושיריו, שאותם ביצעה בצוות הווי פיקוד המרכז ובלהקת פיקוד המרכז הפכו ללהיטים בביצועה.

במקביל, ראובני שרה בצבא ובהמשך הקריירה שירים מאלה שהביאה מארגנטינה, אבל נמנעה כל השנים מלהקליט בספרדית: "השירים האלה נדחקו הצידה כשהתפרסמתי בשירים בעברית, אבל נראה לי שאני שרה הכי טוב בשירים בספרדית ובלדינו", היא מעירה. "הניסיון שלי בשירה בספרדית עזר לי להיכנס אל תוך שירי הלדינו מהאנתולוגיה של יצחק לוי לשירים בשפה הזאת, שקיבלתי מאבי. שירי אלה היו בשבילי הזכרונות של המשפחות של ההורים שלי שנרצחו בשואה. לא העזתי לגעת בהם עד האסון של תאונת הדרכים שבה נספתה אמא שלי".

איך הגעת לאלבום הנוכחי?
"עברו 60 שנה מאז שיצאנו עם אבא שלי לשליחות שלו בדרום אמריקה. בינתיים נולדו לנו הילדים וכשאסי, הבן הצעיר שלנו, הפך למוזיקאי מחונן, פסנתרן ומלחין, למרות שבכלל הוא התחיל בתיפוף, העניינים התחילו לזוז, כשאסי וחבר שלו, המפיק המוזיקלי אור הילאי, החליטו להגשים לי את החלום של אלבום בספרדית. ניצלנו את תקופת הקורונה כדי להשלים אותו. זאת, גם אם במהלך התקופה יקוב (בעלה והאיש איתה מאז הלהקה הצבאית, יענק'לה מנדל - י. ב-א), אסי ואני מצאנו דרכים להופיע. אגב, בין השירים הארגנטינאים באלבום יש גם שיר, שאסי כתב והלחין והוא תורגם לספרדית. אני מקווה לצאת בקרוב במופע עם שירי האלבום".

בד בבד עם הגשמת החלום הזה, ראובני ממשיכה לחגוג את הצלחת מופע "שלושתנו" עם חנן יובל ועם אורי הרפז. "אי אפשר לתאר כמה שהקהל אוהב אותנו במופע הזה", היא נפעמת. "ב-26 החודש תהיה לנו הופעה אפילו ב'זאפה', בתל-אביב".

לבסוף, אם אנחנו עוסקים הפעם בקשר הארגנטינאי שלך, מן הדין שנתייחס לקשר שהיה לך עם מרסדס סוסה.
"בתקופה שבה היינו בארגנטינה, היא הייתה גולה מארצה. כעבור שנים, כמובן לא החמצתי את ההופעות שלה בארץ. אחרי הראשונה מביניהן, ניצלתי הזדמנות כדי לספר לה בדחילו וברחימו שאני מופיעה עם השירים שלה. כעבור זמן, כשבאה שוב להופעה כאן, הייתי בין האמנים שהוזמנו לארוחת ערב איתה. כדוברת ספרדית, הושיבו אותי מולה, האלילה שלי ובמהלך האירוע לא הפסקנו לפטפט. 

"מרסדס הזמינה אותי לבקר אצלה אם אזדמן לארגנטינה. אכן, הגעתי, אפילו עם המשפחה ואז בדיוק היא מתה. את המעגל איתה סגרתי בצפייה בטלוויזיה בלוויה שלה אצל אחותי, המתגוררת שם. לא ציפיתי לסוף כזה טראגי לסיפור שלנו".

להאזנה לאלבום