ההצגה “הנכד” בתיאטרון הקאמרי. רבע שעה לאחר תחילתה, מתגלה לקהל מתוך החשיכה קלרה, סבתו של הנכד ה”מזויף” שארגן לה בעלה הדאגן. “סאלי, הוא מגיע; הכל מוכן?”, היא מתנערת ממקומה תוך שניות, נרגשת לקראת בוא הנכד ושואלת בתכליתיות את העוזרת הזרה. מרים זוהר, המגלמת בהצגה את קלרה, שוטפת את הבמה במשחק וירטואוזי, כשהיא מרחפת בחן מעל פגעי הגיל. “כשהייתי בת 52, דיבר עליי מישהו ברדיו כעל ‘הקשישה בת ה־52’”, היא אומרת בהומור. “אז מה יאמרו עכשיו, כשבשבת הקרובה אהיה בת 90?”.
מבחינתה, לא יכול היה הקאמרי לסדר לה מתנת יום הולדת מתוקה יותר: ההצגה “הנכד”, שעלתה ערב הקורונה, חזרה לבמות ושוב ממלאת אולמות. “סידרו לי הצגה הערב ומחרתיים. באמצע, בשישי, חוגגים לי בקאמרי יום הולדת עם הרבה משתתפים”, היא אומרת. “זה לא פשוט, אבל כשאני על הבמה, אני לא מרגישה את הגיל. העיקר (נוקשת בעץ) שאני משחקת ועובדת. להיות עסוקה, זה מה שאני רוצה עכשיו”.
באמת אינך מרגישה את הגיל?
“גם כשיש לי כאבי גב, הם נעלמים על הבמה, שהיא הרופא הכי טוב; לא רק לי, אלא לכולנו. בוודאי אחרי מגבלות הקורונה, בתקופה שבה היו לי פחדים נוראיים והרגשתי בבית כמו בבית סוהר, כשלמשפחה שלי לא ניתן היה לבוא אליי. מהדברים האלה הייתי בדיכאון ונגרמו לי כל מיני בעיות, כולל נשירה של שערות (מעבירה את אצבעותיה בבלונד הנצחי שלה). ואתה יודע מה? לא רק שהיו לי פחדים שלא אשוב לבמה, אלא פחדתי שהתיאטרון לא יחזור ולא יהיו הצגות, גם לא קונצרטים. על הכל דיברו בימי הקורונה, רק לא עלינו. שכחו אותנו בבית. ממש ככה. והנה גם אם הקורונה לא עזבה אותנו, הקהל שכל כך היה רעב להצגות, ממלא את האולמות. כשהתיאטרון חי, אני חיה. זה מה שנותן לי כוח להמשיך. כי כזה הוא מקצוע השחקן; לא משהו רגיל”.
בשש שנותיה בקאמרי, לאחר 45 שנה בהבימה ולאחר 17 שנה בבית ליסין, כבר הספיקו שם להכיר את השחקנית, המקפידה בהלכות התיאטרון, קלה כחמורה. “אני, המבוגרת ביותר, מגיעה להצגה לפני כולם, לפעמים כשחדר ההלבשה נעול”, היא מספרת. “הכל חייב להיות מסודר ב־100%, ושעות לפני הצגה אסור לאכול”.
כל השחקנים ככה?
“לא, יש כאלה שמגיעים אפילו עשר דקות לפני ההצגה. אני לא יכולה להרשות לעצמי דברים כאלה. בגיל מבוגר יש פחדים משכחה של החומר, מה שקורה גם לשחקנים צעירים. אני שוכחת שמות. אני שוכחת פרצופים. יש כאלה שמחבקים ומנשקים אותי, ואני בטוחה שאני מכירה אותם, אבל לא יודעת איפה לשים אותם בין כל אלה שהכרתי”.
חלמת להגיע לקאמרי, התיאטרון המתחרה של הבימה?
“האמת? לא. הבימה היה בשבילי יותר מבית, אבל כשנגמר שם איך שנגמר והייתה פנייה מבית ליסין, אז עברתי. וכשגם שם לא היה תפקיד, והגיע הטלפון מדרור קרן - שחקן שאני מרגישה קשורה אליו מאז שהתחיל את הקריירה בהצגה ‘רעל ותחרה’ בהבימה, עם ליא (קניג – יב”א) ואיתי - שהזמין אותי לשחק בקאמרי בהצגה שלו ‘על האש’, נעניתי”.
אבל את, שחקנית שעד היום רוקדת בהצגות, מצאת את עצמך בהצגה הזו מרותקת לכיסא.
“אז מה. זה מה שהציעו לי, והתאמתי את עצמי. מי אמר שאני רק שחקנית של תפקידים ראשיים, הגם שהיו לי הרבה כאלה? ב’ציד המכשפות’ אפילו היה לי תפקיד פיצק’לה, רק שלוש סצינות, אבל חשובות למחזה, אז הלכתי על זה”.
כלומר עם כל ההערכה כלפייך כאל אחת ממלכות התיאטרון כאן, אינך משחקת משחקי כבוד.
“איזה כבוד? אני לא מלכה. ליא קניג, החברה הכי טובה שלי, היא מלכה. כשחקנית, כל מה שאני צריכה זה להיות עסוקה בתיאטרון, ואם אפשר, אז עד יומי האחרון. כמו שאמרתי בעבר, אין מוות יפה יותר לשחקן מאשר על הבמה. תפקיד יותר גדול, או יותר קטן, מה זה משנה? חשוב לי לעשות את המוטל עליי בהצגה, ליהנות מההופעה שלי כשחקנית, וגם מהקהל, שמקבל אותי יפה”.
לאחר כל התפקידים הרבים ששיחקת, האם יש תפקיד שברצונך עדיין לגלם אותו?
“אף פעם לא ביקשתי תפקיד, אבל אני מודה שלפני הרבה זמן היה מחזה של שייקספיר שמאוד רציתי לשחק בו. אני לא זוכרת את עצמי עושה מלחמה על איזשהו תפקיד. אם נלחמתי, אז כמו אצל רבים אחרים, זו הייתה מלחמה על החיים”.
כאילו נכנסתי לארמון
זוהר נולדה בשם מלציה כ”ץ בעיר צ’רנוביץ בחבל בוקובינה, בעבר בתחומי רומניה, וכיום בתחומי אוקראינה. “כמעט אין לי זיכרונות מאז, אולי חוץ מזה שהייתי טובה בלדקלם, הכל נמחק”, היא מעירה. עם פרוץ המלחמה הופסקו לימודיה. כעבור שלוש שנים, בהיותה בת 12, הובלה עם משפחתה מהגטו למחנות העבודה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. “עבדנו שם עבודת פרך במכרות הפחם, כשמסביב אנשים נפלו ומתו מדיזנטריה ומטיפוס, והנאצים צלפו במי שניסה לקחת אוויר”, היא מספרת ומצטמררת מכך גם היום.
זוהר שרדה ועשתה בטימישוארה שברומניה את צעדיה הראשונים כשחקנית בהצגת חובבים ביידיש בתפקיד שהסתכם בחציית הבמה עם כלבלב בידיה. “הרגשתי שאני מסוגלת לעשות את התפקיד הראשי טוב יותר ממי שעשתה אותו”, היא נזכרת. בהמשך עשתה את דרכה לארץ באוניית המעפילים “פאן יורק”. “כ־8,000 איש הצטופפנו שם כמו סרדינים”, היא מספרת. “זה היה נורא. הים היה סוער וקר. הקאתי כל הדרך. לאחר שלא נתנו לנו להיכנס לארץ, הגלו אותנו למחנה בקפריסין, שהיה בשבילי כמו בית הבראה. שם התחלתי, למעשה, את הקריירה כשחקנית”.
בקפריסין נישאה לראשונה, והיא בת 17 בלבד. “המלחמה עשתה אותנו מבוגרים ממה שהיינו. חשבתי שחתונה זה מה שצריך לעשות”, היא מספרת. “התחתנתי עם החבר של אחי הבכור. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים וידע לשיר נהדר ולנגן בגיטרה. זה מה שהקסים אותי, אבל כשלא הסכים שאהיה שחקנית, הסיפור נגמר”.
שמעון פינקל, מאריות הבימה, הביא אותה לתיאטרונו, לאחר שהתרשם ממשחקה בהצגת חובבים. לעומת שחקנים צעירים אחרים, שהתקשו להתקבל להבימה, לדברי זוהר, “כל הוותיקים אהבו אותי”. מביניהם התרועעה במיוחד עם חנה רובינא המיתולוגית, שאיתה שיחקה בהצגה “חנה סנש”. מי שעזרה לה במיוחד בתהליך הקליטה בתיאטרון הייתה עדה טל, שלימים קנתה את עולמה בתפקיד אנה פרנק. כעבור שנים, התהפך הגלגל: “כשנפטר בעלה של עדה, היא הפכה לבת בית אצלנו”.
“אגדת הנהר” הייתה ההצגה הנשכחת שבה החלה ב־51’ את דרכה בהבימה. “כל מה שאני זוכרת ממנה הוא איך שמישא הרים אותי על הידיים בחציית הנהר”, היא מספרת על מישא אשרוב, שהיה בן זוגה בהצגות רבות. “הוא היה שחקן מצוין. כשהיה על הבמה, הוא היה קיים. אי אפשר היה שלא לראות אותו. יש הרבה שחקנים יפים על הבמה, אבל לא רואים אותם. מישא לא היה יפה במיוחד, גם לא נראה הכי גברי, אבל הבמה הייתה כולה שלו”.
זוהר איננה חושבת פעמיים כשהיא נשאלת מי היה הבמאי מספר אחת מבחינתה. “היי קיילוס ידע איך לשבור אותי לחתיכות כדי להוציא ממני דברים שבכלל לא חשבתי שישנם בי”, היא מספרת. “בחזרה להצגה ‘אנה כריסטי’ הוא דרבן את אהרן מסקין ואת נחום בוכמן לדחוף אותי, כל אחד מצדו. לפתע היי בא מאחור והרים לי את השמלה. נכנסתי להיסטריה. אוי, כמה שהתפרצתי שם בבכי, והיי השיג ממני בהצגה בדיוק מה שרצה”.
היום היו מאשימים אותו בהטרדה.
“אז לא היה מה שקורה היום. אני לא זוכרת אם הטרידו אותי או לא. מה שכן זכור לי זה שכשאחד השחקנים ניסה להתקרב אליי יותר מדי מאחור ולחבק אותי, נתתי לו זבנג ברגל וזה נגמר לפני שהתחיל. אגב, זה כמעט קרה לי עם משה דיין, שפתאום מצאתי את עצמי איתו במושב האחורי של מונית. הייתי צעירונת בת 25, וכנראה נראיתי לא רע. במשך כל הנסיעה הוא ניסה להתקרב, אבל לא היה לאן לזוז. הוא ניסה לחבק אותי, מבלי לומר מילה, ואני התחמקתי ממנו. אם היום עושים מזה עניין, אז לא עשו. זמנים אחרים”.
עם קבלתה ב־54’ לקולקטיב בהבימה, היא שינתה את שם משפחתה מכ”ץ לזוהר: “בתיאטרון חשבו ששם כמו כ”ץ לא כל כך מושך את הקהל, ולפי ההופעה שלי על הבמה, השם זוהר יותר מתאים לי”. בהמשך גילמה רצף מסחרר של תפקידים ראשיים (בהם סולווג ב”פר גינט”; קליאופטרה ב”קיסר וקליאופטרה” וגרטכן ב”פאוסט”), ולאחר תשואות הקהל הייתה שבה בערב לבית הערבי העלוב שבו התגוררה עם אמה בג’בליה (גבעת עלייה) שביפו. “כדי לחלץ אותי משם, הבימה עשו מעשה בלתי רגיל כשקנו בשבילי דירה באבן גבירול, שעליה שילמתי כמובן עד הגרוש האחרון”, היא נזכרת. “רק חדר וחצי, קומה רביעית בלי מעלית, אבל הרגשתי כאילו שנכנסתי לארמון”.
סוף־סוף שקט
ב־61’ נישאה זוהר לאיש יחסי הציבור של הבימה, העיתונאי אריה גלבלום, שהיה אהבת חייה ואבי בנותיה, תמי ונילי. בחיזוריו אחריה הם הגיעו לפריז, ובמגדל אייפל הוא כרע ברך ואיים בהומור: “אם את לא נענית, אני קופץ”. זוהר נענתה, והם חיו באושר עד מותו ב־93’ ממחלה. “כמי שבאה להבימה בלי לדעת אפילו מי היה שייקספיר, אריה נתן לי את הבסיס למי שאני היום”, היא מציינת.
ב־65’ הרטיטה את הקהל בתפקיד מרתה בהצגה “מי מפחד מווירג’יניה וולף?”, שהיה גדול תפקידיה. כיום, היא מודה ש”כמעט ויתרתי על מרתה מפני שלא הבנתי את המחזה”. מההצגה זכורה הצעקה שלה שם, שהייתה מהדרמטיות ביותר בתיאטרון העברי. “זה התפרץ מבפנים”, היא מסבירה. “מאחורי חייהם המשותפים של מרתה וג’ורג’ (שגילם מישא אשרוב – יב”א) עמד ילד שהמציאו. כשהוא הודיע לה שהילד מת, היא הבינה את משמעות הדבר ופרצה בצעקה”.
מבחינת זוהר, פרס ישראל לאמנות הבמה, שהוענק לה ב־87’ עם ליא קניג ועם מכרם חורי, היה אחד השיאים בחייה. לאחר שלא סיימה אפילו בית ספר יסודי, הוכתרה בתואר דוקטור לשם כבוד משלוש אוניברסיטאות. “פרצתי בבכי כשנזכרתי איך שבמחנות רעבתי ללחם”, היא מספרת.
מבחינה פוליטית, היא מגדירה את עצמה “במרכז”. “אני לא שמאל ולא ימין”, היא אומרת, אך מגלה שנשמה לרווחה עם חילופי השלטון. “סוף־סוף יש קצת שקט במדינה הזאת”.
ברם, כשחקנית עמלנית, שקט הוא הדבר האחרון שהיא צריכה. קורונה או לא קורונה, לזוהר אין כוונה לנוח על זרי התהילה. באחרונה היא וקניג, המבוגרת ממנה בשנתיים, עורכות חזרות על מופע חדש, “ליא ומרים דופקות הופעה”, עם חברן המשותף, המחזאי והבמאי רועי הורוביץ, הצעיר מהן ב־40 שנה.
בינתיים ניכר בזוהר שהיא מאושרת מהופעתה בהצגה “הנכד”. בהשתחוויה בסיום היא מצטרפת לשחקנים בקידה לקהל בצעדי מחול אלגנטיים, וכשעמיתיה להצגה נעלמים מהבמה בזה אחר זה, היא נותרת אחרונה. לנוכח תשואות הקהל, היא נפרדת ממנו במחול סולו חינני.