פרשת “לך לך”, שתיקרא השבת בבתי הכנסת, מעלה לבימת ההיסטוריה את אברהם אבינו על כל גדולתו, תפיסותיו ומעשיו. הקב”ה מצווה עליו בראשית הפרשה: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה”.

אברהם היושב אז בחרן אינו מפקפק. הוא לוקח את בני משפחתו ואת הנלווים אליהם והולך לפי הנחיית ה’ לארץ כנען. שם מבטיח לו אלוקים: “לזרעך אתן את הארץ הזאת”. ההמשך ההיסטורי המסובך, על כל גלגוליו ופגעיו ומלחמותיו וקורבנותיו, ידוע לכל - אבל אנחנו כאן, חיים וקיימים, עד עצם היום הזה.

את המשך כתיבת הטור הזה אפנה לגדול האומה הרמב”ם, מגדולי המפרשים והפוסקים בכל הדורות, הלוא הוא רבנו משה בן מימון המכונה הנשר הגדול. הוא מפליא להגות ולכתוב. וכך כתב בהלכות עבודת כוכבים שבספר המדע שלו: “בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה... אמרו: הואיל והאלוהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגידלו וכיבדו. כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו, וזהו כבודו של מלך".

כיוון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קורבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת כוכבים. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה... ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל ציווה ואמר להם: עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם”.

ואז עובר הרמב”ם לאברהם אבינו, גיבור פרשת השבוע הזה “לך לך”. הוא מכנה אותו “עמודו של עולם”, וכותב עליו: “כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו, וכל העם עובדי כוכבים. והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.

“ובן ארבעים הכיר אברהם את בוראו. כיוון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עימהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה, ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהם כל העם... ביקש המלך להורגו ונעשה לו נס ויצא לחרן”.

זה מחזיר אותנו ל-”לך לך מארצך ומולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”, שהיא ראשית פרשת השבוע הזה שאנו מדברים בה, וראשית ישיבתנו בארץ הזאת. ד