איש יקר, בן 93 כמעט, כתב לי מייל מעורר מחשבה בתגובה לאחד הטורים הקודמים, שבו הבעתי שאט נפש מהמציאות הישראלית. אותו אדם כתב כי בניגוד לטענותיי, עוד משנות ה־30 הוא מביט על ההתפתחות המופתית של המדינה, שצמחה "מאפס ועליבות, עד לעוצמה הכלכלית, המדעית והתרבותית היום, תוך הקפדה על דמוקרטיה ורווחה חברתית נדירה".
אני מקווה שזה בסדר, מר תירוש, שציטטתי את דבריך כאן, מכיוון שהמילים שלך הדהדו בי, גם אם לא השתכנעתי לחלוטין. אולי זו התקופה הנוכחית שנותנת פרספקטיבה עקומה ומטושטשת של הדברים. דבר אחד לקחתי מהטקסט ששלחת, והוא שהעוול הגדול ביותר שאפשר לעשות הוא להתייאש ולא לפעול לשינוי, זה נכון לכל דבר בחיים.
כמה שעות לפני שהגיע המייל של מר תירוש, קיבלתי הודעה שהאזרחות הזרה שלי אושרה. תהליך של שנתיים שהחל ממסע חיפוש שורשים, וחשף סודות משפחתיים, הגיע לקתרזיס שממנו אולי אלמד יותר על ההיסטוריה שלי. אני מודה שהרגשתי קצת לא נעים בעקבות תחושת הרווחה שפשטה בגופי, מין אושר ורוגע בלתי מוסברים.
אני לא יודעת אם אי־הנעימות נבעה מכך שייתכן שהסבתות שלי חשו שמחה דומה כשהודיעו להן שהן יכולות לעלות ארצה, שמחה מכך שמחכים להן חיים טובים הרבה יותר, נוחים ונטולי רדיפות. או שהגנים היהודיים פועלים על אוטומט כשזה נוגע לצורך האנושי ליצור לעצמך מקום שאפשר לברוח אליו.
אפרופו עלייה וקליטה בארץ חדשה, ויכוח טוויטר שנכנסתי אליו בשבוע שעבר (למה לעזאזל אני עושה את זה לעצמי?) הוכיח לי שגם ב־2021 השיח סביב "מי סבל יותר" ומאיזה צד של הגלובוס הגעת לארץ עדיין מדובר, וכור ההיתוך הישראלי הוא סיר לחץ בן 73, וכנראה יהיה כזה לנצח.
האם האזרחות הכפולה נתנה לי נחת? לא אשקר שלא. המספר הבלתי נתפס של אזרחים ישראלים שרצים אחרי דרכון זר בשנים האחרונות יכול להעיד על כך שמדובר בתופעה שנובעת מסיבות מובנות של חוסר אמון, חוסר ביטחון ועתיד מעורפל, בעיקר למי שמגדל פה ילדים.
גם אני, במקום שתמיד היה ויהיה בית, מסתובבת לאחרונה בתחושת חוסר נוחות. הרבה אנשים שתפסתי כקרובים אליי בתפיסות עולם כבר זרים לי. ויכוחים על כך שהמדינה ומשרדיה כבר לא דואגים בראש ובראשונה לאזרח, שלא לומר לבריאות האזרח, הם לא סוד. אבל משום מה כבר אי אפשר לדבר על כך בקול רם. אדם נחשב חולה עד שהוכיח שהוא בריא, ומסתמן שישנו אובדן דרך הנובע מאינטרסים פוליטיים.
מישהו כתב לי שהאידיאליזציה שאני עושה לעבר היא לא נכונה, וההתפכחות שלי היא בסך הכל עניין של גיל. אלו לא הרשתות החברתיות, ולא האנשים שהשתנו, אלא אני שהתעוררתי. "ושלא תחשבי שבמקום אחר יהיה טוב יותר", כתב מישהו אחר, ובכלל לא ידע שאני מהרהרת לפעמים ביני לבין עצמי אם כל המלחמה הזאת על הבית שווה את זה. מצד שני, בדיוק כמו במערכות יחסים, אם לא תילחם על מה שאתה אוהב, גם אם יש קשיים, אתה אולי לא באמת אוהב.
תהליך הוצאת האזרחות ארך אומנם שנתיים, אך כמעט לא נתקל בחסמים בירוקרטיים. לצורך העניין, לקבוע בארץ תור ל־MRI ואז לבקש לשנות אותו, זה דבר שכמעט בלתי אפשרי לעשות ולוקח כמעט את אותו פרק זמן כמו הוצאת אזרחות זרה.
נדמה לי שלא משנה מי יהיה בשלטון, המוסדות במתכונתם הישנה כבר לא רלוונטיים. אנחנו בעידן אחר, וקשה לאנשים להזיז את הגבינה שלהם ולהבין שאי אפשר יותר להמשיך ככה, אז הם מתעקשים לנהוג שוב ושוב באותה צורה.
אני מניחה שכמה טוקבקיסטים, אלה שתמיד שולחים אותי לגור בעזה או בכל מקום אחר מחוץ לגבולות הארץ, יתאכזבו לגלות שאני לא אורזת מזוודה ועוזבת. אולי כי אני לא מאלה שמוותרים כל כך מהר על מה שהם אוהבים. רק דבר אחד מנחם אותי - וכך גם סיכמתי את ויכוח הטוויטר שעלה לי בבריאות - שאף אחד מהסבים והסבתות שלי לא בחיים, והם לא רואים מה שנהיה מהמדינה שהייתה להם איידול. מה נהיה מהאנשים שבה ומההנהגה שלה. לפחות הם לא אוכלים את עצמם שלא נסעו ללונדון או לכל מקום אחר שהיה נגיש להם, כזה שלא יושב על אדמה בוערת משנאה.
אני מקווה לחזור יום אחד להיות צברית אופטימית כמו מר תירוש, ולהיות מסוגלת להסתכל על המשברים כעל אבני נגף שאפשר להסיט ולהמשיך הלאה. ואולי להבין (ולהאמין) שכל מה שאנחנו עוברים, גם אם זה נראה רע מאוד, הוא בסוף לטובה.