אנסמבל סולני תל-אביב חוגג 20 שנה להקמתו ואת פתיחת עונתו ה-21 בקונצרט שייערך מחרתיים, יום א', בקונסרבטוריון הישראלי (שטריקר), בתל-אביב, בניצוחו של מנהלו המוזיקלי ומייסדו, ברק טל ועם הצ'לן הלל צרי כסולן. כעבור יומיים, ייערך קונצרט נוסף, בקונסרבטוריון העירוני בעכו.

יד על הלב, כשהקמת את האנסמבל יש מאין, האם היית בטוח, שתחגוג איתו עשוריים? - אני שואל תחילה את טל.

"בטוח?", הוא משיב. "בעיקר קיוויתי שנמשיך וחזון האנסמבל יתממש. זאת, למרות משבר כלכלי גדול שעברנו במהלך העשור האחרון בעקבות גירעון שנוצר אצלנו והביא אותנו עד כדי הרגשה של חרב על הצוואר".

מיליונים?

"איזה מיליונים. כל המחזור שלנו פחות משני מיליונים. די היה בגירעון של חצי מיליון שקל כדי לאיים על המשך קיום האנסמבל. בעיקר צמצמנו משרות ניהול, כשלצד הניהול המוזיקלי חזרתי במקביל  לניהול האדמינסטרטיבי - ואין יותר מחלוקות קיומיות בין נושאי שתי המשרות וכך אני מעצב את האנסמבל בדמותי. אז יכולנו לצרף נגנים, לקיים יותר חזרות ולהוסיף סדרות בפריפריה".

כאן אנחנו שבים אל ימי הבראשית של האנסמבל, ב-2001. טל - אז בן 26, קיבל תיאבון לנצח כאשר ככנר ראשי בתזמורת הנוער של חיפה הדריך מדי פעם את נגני קבוצת הכינורות של התזמורת, עמדה שממנה הוקפץ לעתים לעמדת המנצח - מספר: "מכיוון שתזמורת נתפסת בדרך כלל כגוף כבד, שמרני וממוסד, כשלנגניה, לובשי הז'אקטים והפאפיונים, זה מקום עבודה ועניין שבשגרה, נטול התלהבות מיוחדת ומאופיין בפאסיביות יצירתית, רציתי ליצור תזמורת בעלת מאפיינים של הרכב קאמרי, כשבמקביל לכל אחד מהנגנים יש הקריירה שלו".

מיטב הנגנים הצעירים נמשכו אל אנסמבל הסולנים כפרפרים אל האור. רובם מתמידים באנסמבל שנים ולצידם יש תחלופה מסוימת. "זה משאיר את כולם במתח כשמגיע נגן צעיר יותר, כשכל אחד רוצה להוכיח את עצמו", אומר טל. "כך זה אף פעם לא נהפך למשהו שחוק ושגרתי ולא נשארים במקום אחד".

ברק טל (צילום: Roderik Kucavik)
ברק טל (צילום: Roderik Kucavik)

כך ניצחתם את הקורונה, לא?

"אפשר לומר ככה, בפרט שהמשכנו לנגן. אמנם לעשות קונצרטים בלי קהל, בין אם בשידור חי, בין אם בשידור מוקלט, לא התענוג הגדול, מה גם שנדרשנו לריחוק חברתי. כך, כשהיה לנו קונצרט עם מקהלה, זו לא יכלה לעמוד על הבמה יחד עם התזמורת ועמדה במקום שבו נמצא הקהל בדרך כלל. זה דרש ממני לנצח ב-360 מעלות. בכל זאת היה משהו טוב בסיפור הזה, כשניצלנו את הזמן להקלטות והיה בזה משהו משחרר. הנגנים יודעים שהקלטה היא דבר שהוא מונצח ולכן, חייב להיות הכי מלוטש שאפשר".

אלה הדגשים שמת על רפרטואר העונה החדשה?

"מההתחלה אנחנו מקפידים לשלב כמעט בכל קונצרט יצירה ישראלית. כך אנחנו פותחים את העונה עם קונצ'רטו נפלא לצ'לו, לכלי-קשת ולכלי-הקשה, כולל סוללה מגוונת של כלים כאלה, שהמלחין והמנצח יואב תלמי חיבר בתקופת הקורונה; קונצ'רטו שמתכתב בחלקו עם סונטה לצ'מבלו של דומניקו סקרלטי, מראשית המאה ה-18. יחד עם זאת, נמשיך לארח אמנים בינלאומיים כמו זמר הקונטרה-טנור הגרמני אנדראס שול, הכנרת האמריקאית רייצ'ל ברטון-פיין והחצוצרן הרוסי-ישראלי סרגיי נקריאקוב".

טל מוסיף: "על איכות אני אף פעם לא מתפשר וגם אם יש קשיים, אנחנו חייבים להימנע מפשרות אמנותיות והליטוש המקצועי זה מה שהכי מרים את הרמה של האנסמבל. במהותו האנסמבל אמנם מתאים מבחינת גודלו - עד 30 וכמה נגנים - לביצוע סימפוניות מהמאה ה-18, נאמר של סימפוניות של היידן ושל מוצרט, מצד שני מרתק אותנו לנגן יצירות חדשות מהמאות ה-20 וה-21. חשוב לנו להפתיע את הקהל עם ביצועים מחוץ לתוכנייה, כפי שעידן רייכל הצטרף פעם לשול בביצוע איזשהו שיר. זאת עוד דרך להכניס יצירות מודרניות בלי להרתיע את הקהל".

איך?

"פעם אפילו הפתענו את הקהל את בביצוע שירים של להקת 'מטאליקה".

יואב תלמי (צילום: Camirand Photos, Quebec, Canada)
יואב תלמי (צילום: Camirand Photos, Quebec, Canada)

רוק כבד?! - זה לא כמו להכניס צלם להיכל?

"לא, כי זה היה עם עיבוד יפה לתזמורת מיתרים. כאן אני חייב להעיר, כי אני לא רק מחפש לחדש כדי לחדש, אלא מטבעה של תזמורת קאמרית, שהרפרטואר שלה יותר מוגבל משל תזמורת סימפונית. אין לנו מספיק נגנים כדי לבצע סימפוניות של מאהלר, צ'ייקובסקי, ברוקנר, או ברהמס, כשמבחינתנו יצירות של מנדלסון או שוברט הן הגבול".

מסקרן מהי נקודת המבט שלך למהות תפקידו של מנצח בתזמורת.

"מנצח הוא בעיניי בראש ובראשונה פסיכולוג, העומד מול קבוצה של אנשים, שלכל אחד מהם יש סיפור, בעיות, רצונות וטענות. על מנצח לדעת לגרום לנגנים לנגן הכי טוב. יש בכך משהו פסיכולוגי וזה קשור באישיות שאתה מביא למוזיקה וכיצד אתה מצליח לכבוש את לבבות הנגנים".

מה אתה עושה כדי להיות בכושר על הדוכן?

"מאז ומעולם עסקתי בספורט, כעת טניס, לצד היותי אוהד מושבע של קבוצות הכדורגל והכדורסל של...רמת-גן. בייחוד אהבתי ללכת למשחקים ב'מכתש', בתקופה הגבעתיימית שלי, אם כי זה נעשה קשה לי מאז שחזרתי לחיפה. הניצוח הוא בשבילי כמו ספורט וכשאני בתוך העניין, אני לא מרגיש שהזמן עובר, בעוד שבניהול יש מצבים, שעלולים לעלות בבריאות, אם כי האבהות לילדות קטנות לימדה אותי לקחת את הדברים קצת יותר ברוגע".