משום מה, רובנו לא מוטרדים ממציאות חיינו הנוכחית שבה משבר האקלים מאיים על חיינו ועל חיי ילדינו, ואנחנו לא יוצאים למחות על ההתנהלות האנושית שמובילה להחרפת המשבר. מה מוביל לאדישות הציבורית הזו? ראשית, ישנו ההמון הגדול שאינו יודע מה באפשרותו לעשות במקרה שהיה רוצה. ההמון הזה חש מידה רבה של חוסר אונים למול איתני הטבע. אנשיו מנהלים את חיי היומיום שלהם, עובדים, לומדים, מקיימים חיי משפחה, מגדלים ילדים וצופים בטלוויזיה.
אין להם זמן ואנרגיה לפעול אישית בתחום האקלים, ובעיקר, כאמור, הם אינם יודעים במה הם יכולים להועיל. יש אפשרות שרבים מאלה מקיימים מיחזור ביתי מסוים, שהשפעתו על ההתחממות הגלובלית נמוכה ביותר. ייתכן שבתוך הקבוצה הזאת מצויים גם כאלה ששואלים את עצמם אם זו תקופה נכונה לעשות עוד ילדים. בסופו של דבר הם נכנעים לתחושה שזהו הגורל, ולכן נכנה אותם "הפטאליסטים".
בנוסף לאלה, ישנם מי שתולים את תקוותיהם בממשלות. הם בוודאי יאמרו: "מדינת ישראל "עושה את מה שהיא יכולה", או "מדינת ישראל חייבת לפעול; בשביל זה היא נבחרה". אם איש אינו בא אליהם בדרישות, זהו סימן, מבחינתם, שלא זקוקים להם. אלה הם "הקונפורמיסטים", המחכים ש"יפעילו אותם", "ינחו אותם", "יגידו להם מה לעשות", ואז הם ככל הנראה יתגייסו.
אחריהם נמצאים אלה שנתונים בחרדה, ואינם רוצים לגעת בנושא. הם כנראה בחרדה מספיק עמוקה כדי להדחיק ולהרחיק ככל האפשר את הדיון האקלימי מהם והלאה; לשמוע ולראות כמה שפחות, לשוחח כמה שפחות. אלה הם "החרדתיים", שחוששים לעצמם ולילדיהם, אבל החרדה שלהם משתקת.
הקבוצה הרביעית מורכבת משלוש תת־קבוצות: אלה שהדמיון שלהם הוא מוגבל, ואינו מאפשר להם להתייחס לדברים שיקרו בעוד שנים. הם לא חוו על בשרם אסונות סביבתיים גדולים, ולכן הם ממשיכים את חייהם כרגיל. לידם נמצאים אלה שהמצב "הארצי" לא מעניין אותם, וגם הם ממשיכים את חייהם כרגיל. ולידם נמצאת גם קבוצה של אנשים קשי יום, שהמצוקה האישית שלהם מסיטה אותם מענייני הכלל.
רשימת סוגי הציבורים שמניתי פה עשויה להסביר את המחדל הציבורי האדיר שמתחולל לנגד עינינו. אם כולם היו חדורי רוח קרב ושוברי כלים, היינו רואים ממשלות שפועלות באופן נמרץ לאין שיעור לעומת היום, אבל זה לא קורה. ב־29 באוקטובר יתקיים מצעד האקלים השנתי, ויש חשש בקרב המארגנים שההמונים לא יגיעו. מיד לאחר מכן יתחילו חגי הקניות הגדולים של נובמבר, ושם ההסתערות על החנויות תימשך ודאי כרגיל.
האמת היא שיש הרבה מה לעשות. תחילה צריך, ממש כך, לעצור את המדינה. להפסיק הכל. אבל זה יקרה רק בתנאי שציבורים גדולים יצאו לרחובות וידרשו מדיניות ויישום יעילים ומהירים שבאמצעותם נתמודד עם האיום ונגן על חיינו.
הכותב הוא ד"ר למנהל החינוך