אחרי קילומטראז' ארוך של שיתופי פעולה ומופעים משותפים, מאור כהן ופיטר רוט, כיום בני 47, חוברים שוב לסיבוב הופעות משותף, “חי בארץ”. השניים חוגגים על הבמה חברות בת יותר מ־30 שנה.
“המסע של מאור ושלי מתחיל עוד מתקופת התיכון כשהיינו בני 16”, מספר רוט כעת. “הוא למד בבית הספר של חבריי יהלי סובול ושחר אבן־צור (חבריו של רוט ללהקת מוניקה סקס – ד”פ). אני הייתי הנער החולוני שהצטרף לחבורה התל־אביבית הזו. זה היה כמו באגדות. הוא כל כך הצחיק אותי במפגש הראשון שאמרתי לעצמי: ‘מי זה הבחור המגניב הזה? אני נורא רוצה להיות חבר טוב שלו’. ואז כמובן שנינו היינו בלהקות ונעזרנו אחד בשני, למשל באלבום ‘תן לי שלאגר’ של 'זקני צפת' מאור קצת נעזר בי, וחיפשנו כל מיני אקורדים יחד. היה בינינו קליק”.
“מהמפגש הראשון הרגשנו ישר שאנחנו באותו הראש”, מוסיף כהן. “היינו נפגשים המון, ופיטר היה עוזר לי בעבודה על סקיצות של זקני צפת, היינו מג’מג’מים יחד, ובעיקר דיברנו הרבה על מוזיקה ובייחוד על הביטלס, שהייתה האהבה הגדולה שלנו”.
הלהקות של רוט וכהן, "מוניקה סקס" ו"זקני צפת", שהחלו את צעדיהן בתל אביב בראשית הניינטיז, הן שתיים מהלהקות הבולטות של דור הרוקסן. “כנער הייתי הולך להופעות של זקני צפת כדי לפרגן ומתלהב”, משחזר רוט. “כל חברי הלהקות שלנו היו מיודדים וחברים טובים, כך שלא הייתה באמת יריבות או תחרות”.
אתם מתגעגעים לפעמים לתקופה ההיא של הניינטיז?
כהן: “אני מתגעגע לאנשים. לתקופה קשה לי להתגעגע. אבל לא, אני לא מתגעגע לניינטיז במיוחד. כיום אני זמר ומוזיקאי הרבה יותר טוב מפעם. אומנם הייתה לי רוח נעורים מגניבה ומרעננת, אבל מצד שני אני מרגיש היום הרבה יותר בשליטה על עצמי ועל הקריירה שלי, אני מרגיש הרבה יותר ביטחון”.
רוט: “אני לא מתגעגע לניינטיז, אבל אני כן מתגעגע לתקופה שהיו ביצירה פחות רעשי לוואי, זאת אומרת שהייתה יותר התכוונות ליצור שיר טוב ופחות מחשבה על הצלחה, על דברים כמותיים. בזמנים ההם, כשישבת וכתבת שיר בחדר, לא דמיינת כמה הורדות יהיו לו או אם הוא ייכנס לאיזה פלייליסט כי אז לא היה אפילו פלייליסט. פשוט כתבת מה שעל הלב שלך ופחות התייחסת לכל התוספות שנלוו לכך עם השנים. נורא חסר לי גם שאין הרבה להקות, כי האדם האחד נהיה יותר באור הזרקור, וזה חבל כי להקה היא דבר קסום. אומנם יש יותר חיכוכים בלהקות, אבל להקה היא דבר מדהים וכוח עצום שחבל שאין אותו, בעיקר בארץ. זה קצת עצוב לי. אבל הייתי בר מזל ליהנות משגשוג הרוק בניינטיז”.
אם היום הלהקות שלכן היו יוצאות עם אלבומי בכורה, הן היו מצליחות באותה מידה?
רוט: “אי אפשר כמובן לענות על זה בוודאות, אבל השיר הראשון שמוניקה סקס הוציאה היה ‘כל החבר’ה’, וזה טקסט ושיר שלא משנה באיזו שנה היית מוציא אותו, קשה היה להתעלם ממנו. מצד שני, אני לא יודע אם היום השם ‘מוניקה סקס’ היה מתקבל יפה. זה שם קשוח, בטח במדינה כמו שלנו, וגם אי אפשר היה לשיר היום: ‘הייתי רוצה לשבור לך יד ואז לתת לך רחמים’ (מתוך השיר ‘על הרצפה’ – ד”פ). הדברים האלה התאימו לתקופה ההיא”.
כהן: “כל שיטת ההקלטה היום שונה, אז קשה לדעת. מצד שני היום עושים דברים יותר מתוקתקים ומסודרים, אז יכול להיות שהיינו מתברגים לזה”.
מאמנים ליחצ”נים
באמצע הניינטיז, לאחר ששתי הלהקות התפרקו, השניים החלו את צעדיהם הראשונים בתעשיית המוזיקה לבד. כהן פיתח קריירת משחק מצליחה (“מסודרים”, “ארץ נהדרת”), ובשנת 1999 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, “טוב לנו יחד”, שהפיק מוזיקלית לא אחר מאשר חברו, פיטר רוט. ברזומה שלו עד כה נמנים חמישה אלבומי סולו, חמישה אלבומים עם זקני צפת (האחרון בשנת 2014), אלבומים במסגרת ההרכבים “הזבובים”, “צמד ראות”, “הבליינים” ו"ישראלים/פעולה/סקס”, ושני אלבומים מהשנה האחרונה: “כוכב הילדים” עם קרולינה ולהקת “בום פם” ואלבום חדש שהוציא עם הסופר והמשורר אודי שרבני, “כמו ששומעים”. כל זאת לצד שירים ופרויקטים רבים שבהם השתתף כיוצר וכמבצע.
“הצעד הזה של לצאת מהלהקה ולהתחיל לבד היה מאוד מפחיד בהתחלה”, הוא מספר. “כשאתה בלהקה זו קבוצה, כך שאם אומרים שאתם לא טובים, אז אומרים זאת על כולם, וזה לא אישי כלפיך. אני זוכר שלראות פתאום את הפוסטר ‘מאור כהן מופיע’ היה קצת מלחיץ בהתחלה, אבל לאט־לאט אתה גם מבין שיש לזה יתרונות, כי אתה עושה מה שאתה רוצה. מצד אחד זה מפחיד ומלא אחריות, ומצד שני יותר קל להתנהל ככה”.
לעומתו, רוט התבשל יותר לאט עד שאזר מספיק ביטחון לכבוש את הפרונט. הוא החל לעבוד כנגן בלהקות של אמנים כמו אביתר בנאי וחברו מאור כהן והתפתח כמוזיקאי, כיוצר וכמפיק מוזיקלי. בין היתר, שיתף פעולה עם מיטב האמנים, בהם אריק איינשטיין, שלום חנוך, ברי סחרוף ורמי פורטיס. במקביל לפעילות במוניקה סקס, שחידשה את פעילותה בשנת 2000, הוציא רוט את אלבום הסולו הראשון שלו, “פיטר רוט”, בשנת 2005 וקיבל עבורו את פרס אקו”ם בקטגוריית “תגלית השנה”. הרזומה שלו כולל ארבעה אלבומי סולו וכתיבה ושיתופי פעולה עם מיטב האמנים. לאחרונה הפיק את מופעי המחווה למאיר בנאי וליצחק קלפטר. “אני נורא שמח על ההחלטה הזו שלקחתי אחרי פירוק ‘מוניקה’ - להיות מוזיקאי ולהעז לעשות דברים מוזיקליים בכל מיני כובעים מגוונים, אני נורא נהנה מזה”, הוא אומר.
מה הדבר העיקרי שהשתנה בתעשיית המוזיקה לאורך השנים?
כהן: “הרבה אמנים הפכו להיות יחצנים של עצמם בעידן הרשתות החברתיות. אתה מרגיש שהקהל נכנס אליך יותר לחיים ולתוך הבית שלך”.
רוט: “המוזיקה הפכה להיות יותר בעלת שיקולים מסחריים לצערי. פעם היו לך יותר שירי אלבום ופחות סינגלים, ואילו היום יש בעיקר סינגלים. אבל לאט־לאט עניין שירי האלבום חוזר”.
אתם מעדיפים להופיע ולהקליט לבד, בצמד או בלהקה?
רוט: “אני אוהב לעשות הכל ביחד. אם יש לי יום אחד הופעת חצר עם הגיטרה לבד, ויום למחרת יש לי הופעה עם מוניקה סקס, זה נורא כיף. לשיר זה המון אחריות ויש את הכיף הזה, אבל יש לי גם את הכיף הזה של להיכנס לאולפן ולהיות מפיק מוזיקלי. זה אושר צרוף”.
כהן: “לפעמים אני עושה אלבום לבד, ואחרי זה אני לא יכול עוד פעם כי אני חייב רענון. אני מתגעגע גם להקליט שיר עם להקה. מה שהכי מתאים לי, כדי לשרוד כל כך הרבה שנים בתחום הזה, זה גיוון.אחרת אתה דורך במקום”.
סיבוב ההופעות המשותף הגדול האחרון שלהם, “חתונת הכסף”, היה לפני שנתיים. לדברי כהן, הסיבוב הנוכחי, “חי בארץ”, שונה במהותו מקודמו בעיקר בגלל הקורונה. “מה שמיוחד במופע החדש הוא שמדובר בהרבה קטעים שכולם עם להקה ופחות בעלי ניחוח אינטימי או אקוסטי”, אומר כהן. “זו גם הופעה די ארוכה מהרגיל כי ניסינו לדחוף כמה שיותר שירים - מהשירים הבולטים שלנו מתחילת שנות ה־90 ועד היום - וניסינו לתת נציגות לכל פרויקט שאנחנו שותפים בו, דברים שעשינו יחד ודברים שעשינו לחוד. ניסינו לבנות הופעה מגוונת, ובעיקר הופעה שתהיה מרימה, שמחה. אנחנו לא יושבים במופע, אלא עומדים לכל אורכו. אחרי כמעט שנתיים של תקופת הקורונה, קצת התגעגענו לפורום הרחב והחלטנו לתת לשירים את כל מה שמגיע להם עם הפתיחה, עם הסולו, עם העיבודים המיוחדים. זו בעיקר ריאקציה לשנה מאוד אקוסטית”.
“יש את השירים שהם מאסט ושאנחנו לא יכולים שלא יהיו בהופעה, אבל אנחנו רוצים גם לשים דגש על השירים החדשים, אפילו אם זה אומר שהקהל עדיין לא הספיק להכיר אותם לעומק”, מוסיף רוט. “נבצע שירים מהאלבום החדש של מאור עם אודי שרבני, נבצע גם את ‘המחר שייך לצעירים’ שהוצאתי לאחרונה, את ‘ברמן בלוז’ שמאור הקליט לא מזמן ועוד. אני לא צריך לספר לך שלמאור יש חוש הומור מטורף, והוא תמיד מצחיק אותי בהופעות, גם אם זה מאולתר, אז ההופעות עם מאור תמיד מצחיקות מעבר לזה שהשירים כיפיים. יהיה תענוג”.
לאיזה קהל אתם מצפים?
רוט: “הציפייה היא תמיד שיבוא קהל שכבר מכיר אותך ומכיר את החומר, כזה שהולך איתך לאורך השנים, אבל תמיד יש את הציפייה שיצטרפו חברים חדשים למסע הזה”.
כהן: “יש שני דברים שמחממים לי את הלב: אנשים שאומרים לי ‘שמע, ראיתי אותך עוד בנתניה בשנת 1993 והנה באתי גם עכשיו’ ואנשים צעירים שבאים ואומרים: ‘ואוו, פעם ראשונה בהופעה שלך, מדהים וכו'’. שני הקצוות האלה הם הדברים שהכי מרגש לשמוע מקהל שמגיע להופעות”.
הרוקנרול שבפנים
מה סוד החברות הקרובה שלכם?
כהן: “קודם כל אנחנו אנשים שמאוד לא אוהבים לריב. אנחנו אנשים עם פרופורציה למה שאנחנו עושים. אנחנו מבינים שזכינו בסך הכל ואומרים תודה שאנחנו במקצוע הנהדר הזה שחלמנו עליו עוד בנעורים. אני גם חושב שיש לנו סוג של יחסים פתוחים כי כל אחד מאיתנו עושה במקביל את הפרויקטים שלו, אז אנחנו מגיעים בכל פעם למפגש ביחד לאחר שאנחנו צוברים געגועים אחד לשני, ככה שזה אף פעם לא נמאס. אנחנו גם זורמים עם השותפות הזו. אם אני מרגיש שיש משהו שלפיטר ממש חשוב, אני לא אתעקש עליו אלא אוותר ולהפך”.
רוט: “הסוד של החברות הוא אהבה כנה ואמיתית, מעולם לא רבנו, אפילו לא מריבות מקצועיות. זו אידיליה אמיתית ועשינו המון דברים יחד. אף פעם לא הייתה שיחה שהסתיימה בטריקת טלפון או כעס אחד על השני. שום דבר. זה די מדהים, ועד היום המשפחות שלנו נורא קרובות ואנחנו מבלים יחד בשבתות. זו חברות אמת”.
איך נראים היום חיי הרוקנרול? עד כמה יש לצורך להתפרנס השפעה על השיקולים המקצועיים?
רוט: “קודם כל, כל מה שאתה עושה בשתי ידיים בזכות מה שקיבלת בחיים - אין בזה פסול, כל עוד אתה לא מרגיש שאתה מתבייש במה שאתה עושה. כלומר אני יכול להופיע יום אחד בספרייה לפני 40 איש וליהנות לא פחות מהופעה באמפי שוני לפני 2,500 איש. אני מבסוט ממה שאני עושה, יש לי עדיין משכנתה לשלם. ישראל אף פעם לא הייתה מדינת רוקנרול. נכון, כשהיינו צעירים רדפו אחרינו ילדים ונענעו את הוואן, אבל בגדול זו לא מדינת רוקנרול, והרוק עצמו הוא משהו פנימי, זה לא תלוי בכמה המוזיקה שלך מלאה בדיסטורשן, אלא בכמה זה נוכח בחיים שלך, בכתיבה שלך, בלחנים, בהתנהלות שלך. כשאני רואה, למשל, את קובי רכט הולך ברחוב עם משקפי השמש הייחודיים שלו, אני רואה רוקנרול. האיש עצמו הוא רוקנרול”.
כהן: “שמע, אני עושה מה שאני אוהב בתקווה שאחרים יאהבו את זה, וגם אין לי כל כך את האפשרות לעשות דברים אחרים ממה שאני אוהב, זה מה שאני יודע לעשות. מצד שני, אני אבחר להוציא לרדיו שיר שלדעתי יותר יתקשר עם הרדיו. אני לא אלך עם הראש בקיר ברוב הפעמים. אבל אני גם לא אוותר על השירים שאני יודע שמעט אנשים יתחברו אליהם כי לפעמים גודל הקהל לא משנה”.
שניכם ידועים באהבה הרבה לאריק איינשטיין, אתם מרגישים שזמרים מסוגו חסרים בנוף?
כהן: “כן, חסרה לי קצת לפעמים ההגשה הנונשלנטית הזו והפחות מחויבת, ומצד שני הגדולה מהחיים. אבל אני מאמין שזה יבוא. זה מה שאיימי וויינהאוס עשתה כשהחזירה לאופנה את זמרי הסול והג’אז. באופן אוטומטי האוזן של אנשים מחפשת משהו רענן ומורידה מהבוידעם עוד איזה סגנון ישן”.
רוט: “בשנייה ששאלת את זה קפץ לי הראל סקעת לראש, שהוא אמן כזה, ואני מניח שיש עוד. תוכניות הריאליטי מולידות הרבה אמנים כאלה. אבל אמנים כמו אריק איינשטיין או אריק לביא הם אמנים יוצאי דופן שהיה להם את ה’אקס פקטור’”.
איזו מוזיקה מרכיבה את הפלייליסט האישי שלכם בימים אלה?
כהן: “יש לי תמיד את הקואצ’ר שלי, וזה פרנק סינטרה. מאז שיש את ‘אפל מיוזיק’ ו’ספוטיפיי’, נורא קל לי לחפש מוזיקה חדשה וגיליתי להקה שאני אוהב בשם ‘ג’נגו ג’נגו’ שיוצרת שירי פופ מעולים וחכמים. אז אני נע ונד בין אולדיז למוזיקה חדשה. אני אוהב לשמוע גם שירים משנות ה־50, זה עושה לי טוב. אהבתי גם את האלבום החדש של אסף אמדורסקי ואת השירים החדשים של ההרכב החדש ‘טריפולי’”.
רוט: “בכל פעם משהו אחר מדליק אותי. יש הרכב אמריקאי בשם mild high club שהוציא עכשיו אלבום חדש שאני אוהב. אני אוהב לשמוע גם כל מיני דברים שהילדה שלי שומעת. היא שומעת רוק עכשיו והכירה לי ראפר בשם ‘טיילר, דה קריאייטור’ שגם אותו אני אוהב. אבל האמת היא שאני מאוד אוהב לפתוח רדיו ולהקשיב לו, אני קצת בן אדם של רדיו. בסופי שבוע אני אוהב לשמוע אולדיז של ‘שבת עברית’ ברדיו 103fm, אני אוהב להתעורר עם ‘כאן 88’, ובצהריים לשמוע את התוכנית ‘מנהרת הזמן’ ברדיוס 100fm. אני חי רדיו, שזה בעצם אומר שאני קצת עתיק, אבל אני עדיין אוהב את זה”.
איך עברה עליכם תקופת הקורונה, כמוזיקאים וכאנשי משפחות?
רוט: “זו הייתה תקופה קשוחה לכולם. עשיתי די הרבה הופעות חצר והצלחתי להתפרנס ואפילו ליהנות מזה, כך שאני מודה שעבורי התקופה הזו עברה בסדר, פלוס העניין של להיות הרבה עם המשפחה. אבל כאב לי שיצאתי להופעה ויכולתי לקחת איתי רק סאונדמן, ולא את כל הנגנים, והרבה אנשים ישבו בבתים”.
כהן: “מה שעזר לי הוא הופעות הייטק קטנות שעשיתי אצל גופים שונים, והם היו ממש חמודים. היה כיף לראות קהל קרוב בעיניים ולא באולם חשוך. אבל מה שהיה הכי קשה זה להיות בבית עם הילדים ללא מסגרות, ושהם לא יכלו לראות חברים או לצאת. להישאר הרבה בבית היה יותר קשה מהדאגות לפרנסה. זה לא היה קל, אבל הם שרדו את זה”.
ענף התרבות נפגע באורח קשה. כעסתם על החלטות שהתקבלו לגבי הענף?
רוט: “האמת שבפוליטיקה אני לא כל כך מבין, השתדלתי כל התקופה להיות אופטימי, כהרגלי”.
כהן: “הרבה פעמים זה היה מכעיס שנתנו לאנשים להצטופף במטוסים למשך שעות, אבל להיות שעה מופרדים בכיסאות באולם הופעות לא נתנו. אבל מצד שני אתה מבין שכל המדינה עברה איזו טלטלה רצינית. אני מאמין שזה לא התחום היחיד שלא היו פיירים איתו. אלו שני הצדדים של המטבע. העיקר שחזרנו להופיע”.
ההופעות הקרובות:
- 22.10, זאפה באר שבע
- 29.10, זאפה חיפה
- 12.11, זאפה הרצליה