רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב־4 בנובמבר 1995 היה קו פרשת מים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרצח קטע באיבו את העידן שבו ישראל ניסתה להשתלב במרחב המזרח התיכון ולהגיע לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. רבין אמור היה לשוב ולהתמודד על ראשות הממשלה ב־1996 ומן הסתם היה מנצח בהן בקלות, אך בסופו של דבר בנימין נתניהו ניצח את שמעון פרס ז"ל בבחירות אלו בהפרש קולות זעום.

כל איש מודיעין מכיר את ההיגד: "אין איסור לאיש מודיעין להשתמש באינטליגנציה שלו". באנגלית זה יותר מוצלח: "It is not forbidden for an intelligence officer to use his intelligence". כאיש מודיעין לשעבר אני מבקש להשתמש בפריבילגיה זו לצורך מאמר זה.

ההבדל בין מושג ההוכחה המודיעינית למושג הראיה המשפטית היה מאז ומתמיד נהיר לגופי מודיעין וביטחון כמו המשטרה והשב"כ, שמרכיב האכיפה בעבודתם הוא מרכזי. לא כן בעבודת המוסד ואמ"ן, שבעבודתם מרכיב האכיפה כמעט אינו קיים. מצב זה השתנה לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר המוסד נכנס בכל הכוח לנושא תפוצת הנשק הבלתי קונבנציונלי (נב"ק), וקיבל עליו אחריות גם לתחום הסיכול שבו מרכיב האכיפה מרכזי.

כאשר אתה מתפקד במגרש של סיכול, אתה מוצא איתך את גורמי אכיפת החוק, שמטרתם להביא את האיש או החברה לבית המשפט ולהרשיע אותם. כדי להרשיע – הדרישות המשפטיות הן ראיות מעבר לכל ספק סביר. בעולם המודיעין רף ההוכחות לאחריותם של אדם או חברה נמוך מזה שבעולם המשפט. ההסבר המעט מסובך הזה נועד כדי להודות שלי אין ראיה משפטית שקושרת את בנימין נתניהו לרצח רבין, ואיני יכול להצביע על אקדח מעשן. יחד עם זאת, אני סבור שלכאורה קיים קשר ישיר או עקיף בין התנהלותו של נתניהו ובין ההתנקשות.

הנחת היסוד שלי היא שנתניהו כיוון להגיע לכס ראש הממשלה מהיום שנכנס לפוליטיקה. כאשר רבין הביס את הליכוד בבחירות 1992 ויצחק שמיר ואחריו משה ארנס פרשו מהחיים הפוליטיים, החליט נתניהו שהגיע זמנו להתמודד על ראשות הליכוד. "הנכסים" שהביא איתו היו דלים: גילו הצעיר, 43, קדנציה אחת בכנסת ותפקיד סגן שר.

כאשר חישב את דרכו, הוא סימן לעצמו את המשוכות שיצטרך לעבור. הראשונה הייתה מתחריו בתוך המפלגה - דוד לוי, משה קצב ובני בגין כנציג ה"נסיכים". המשוכה האחרת הייתה גבוהה הרבה יותר – רבין, בן דור הנפילים, גיבור עטור תהילה ממלחמת העצמאות, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שנתפסת עד היום כאירוע מכונן בהיסטוריה של מדינת ישראל, שגריר ישראל בוושינגטון, שר בממשלת גולדה ובהמשך (1974־1977) ראש ממשלה. אכן משוכה גבוהה מאוד.

הבחירות לראשות הליכוד נערכו ב־24 במרץ 1993. נתניהו הביס את יריביו והפך ל"מלך ישראל". המסר הפוליטי הראשון שלו בעצרת הניצחון היה הבטחתו להפיל את ממשלת רבין. כדי לעשות זאת, יש לערוך קמפיין ציבורי שיוביל לבחירות תוך חודשים ספורים.

יצחק רבין ז''ל בעצרת בה נרצח (צילום: נאור רהב)
יצחק רבין ז''ל בעצרת בה נרצח (צילום: נאור רהב)


הנרטיב המרכזי של רבין עם בחירתו ב־1992 היה שאין בכוונתו להשאיר אבן אחת לא הפוכה בחיפוש אחר השלום. עוד הוא אמר, שישראל החזקה יכולה להרשות לעצמה להיות יותר גמישה ולקחת סיכונים בדרך לשלום. בשנת 1993 הוביל רבין במקביל שלושה מסלולים של מו"מ מדיני: שיחות השלום עם ירדן, מסלול אוסלו עם הפלסטינים והמסלול הסורי בשיתוף ארה"ב.


קמפיין הסתה מאורגן


הסכם אוסלו, שנחתם בספטמבר 1993 והעניק לרבין יוקרה אדירה, צינן את התלהבותו של נתניהו מבחירות מוקדמות. במקום זאת עסק בחיזוק מעמדו בליכוד ובטיפוח היחסים עם המתנחלים, ששמחו להפוך לבעלי בריתו ולעושי דברו על תקן של פלנגות. רעיונית ואידיאולוגית, האמונה המשיחית שלהם בארץ ישראל השלמה הפכה אותם לציבור המאמין ש"מצוות האל" קודמת לחוקי המדינה - ונתניהו בחר בהם כנשק עיקרי נגד רבין.

במהלך 1993 ו־1994 הוא עשה מספר מהלכים מול בית המלוכה הירדני והנשיא הסורי, בניסיון לשכנע אותם שעדיף להם להמתין עם המו"מ שהם מקיימים עם רבין, עד שהוא עצמו יעלה לשלטון. זכור המקרה מיוני 1995 שבו נתניהו חשף בכנסת מסמך צבאי ישראלי סודי שנועד לטרפד את המו"מ עם הסורים.

המניע המרכזי של נתניהו מאחורי כל המהלכים הללו לא היה השיקול של מה טוב או לא טוב לישראל, אלא מה מגדיל או ממזער את יוקרתו של רבין. קמפיין ההסתה המאורגן של הימין נגד רבין יצא לדרך בתחילת 1995. לצורך כך הוקם מטה מיוחד שפעל בחשאיות, ארגן והפעיל אלפי אנשים - פעילי ליכוד, כמו גם מתנחלים ופעילי ימין אחרים - שהפגינו בקביעות מול ביתו של רבין בירושלים ודירתו הפרטית ברמת אביב.

הפגנה נגד רבין (צילום: פלאש 90)
הפגנה נגד רבין (צילום: פלאש 90)


קריאות המפגינים הלכו והקצינו עם כל יום שעבר. זה התחיל בהופעות של עשרות והגיע למאות מפגינים. מצעקות ושלטים של "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" זה התפתח ל"נעשה לך מה שעשו למוסוליני ולצ'אושסקו". לצד ההפגנות מול הבית, דאג המטה המאורגן לשסות מפגיני ימין קיצוני בכל אירוע שבו רבין הופיע.

אני מצטט מספרו של בן כספית "נתניהו – ביוגרפיה" שראה אור ב־2018: "הצוות של הליכוד המשיך להנהיג את ההפגנות ואת הפעילות נגד רבין במלוא העוצמה. היה מטה מיוחד שהופעל על ידי אנשי נתניהו במטרה להפוך את חייו הציבוריים של רבין לגיהינום. הפעילות הייתה חשאית, אבל המטרה ברורה: להטריף את הימין, להתסיס את הרחובות, לפוצץ כל אירוע שמזוהה עם רבין או עם תהליך השלום, להטיל אימה. צוות העוזרים של נתניהו הזכיר באותה תקופה להקה של כלבי אמסטף".

ביולי 1995 נפגש ראש השב"כ כרמי גילון עם נתניהו ודיווח לו שבידיו התרעות על התנקשות אפשרית בחיי רבין. גילון ביקש מנתניהו לרסן את ההסתה. האחרון, או שלא הפנים או שהפנים ולא שעה לבקשותיו של ראש השב"כ. יוזמתו של גילון קשורה מן הסתם להפגנה שהוביל נתניהו עצמו בכפר סבא, שבה נשמעה לראשונה הקריאה "בדם ואש את רבין נגרש".

להשלמת התמונה יש להזכיר את ה"הלוויה", שהוביל נתניהו לארון קבורה ריק וחבל תלייה ללא כתובת, כמו גם ההפגנה המפורסמת בכיכר ציון בירושלים, ערב ההצבעה על הסכמי אוסלו ב'. בהפגנה זו ראינו כרזות עם רבין לבוש בגדי אס־אס וראינו כיצד שרפו את אותן כרזות. נתניהו ניצב על המרפסת גם לאחר שמנהיגי הליכוד האחרים, בהם דוד לוי, דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא ורובי ריבלין הסתלקו משם. רבני יש"ע תרמו למסע ההסתה באמצעות פסקי הלכה שקראו להמון להגן על ארץ ישראל ואיסור לפנות יישובים.

הפגנה נגד רבין (צילום: פלאש 90)
הפגנה נגד רבין (צילום: פלאש 90)


בשולי הדברים אני מזכיר את פרופ' יאיר עמיחי המבורגר, מומחה לפסיכולוגיה קבוצתית וחקר קהלים, ששלח לנתניהו מכתב לאחר הרצח והתפטר מתפקידו כיועץ שלו. כאיש מודיעין אני מרשה לעצמי להעריך, שבמכתב מופיע המוטיב שקיים קשר גורדי בין הסתה קיצונית לבין אלימות נגד נשוא ההסתה.

מה שנותר אחרי הרצח זה להרוס את המורשת. הרעיון המרכזי אומר: נסרס ונהרוג את הפרטנר לשלום - אש"ף; נייצר איום אלטרנטיבי אבל נשלט – חמאס, שתפקידו להצדיק קיפאון מדיני מתמשך; ונחבל בשלום עם ירדן, שהיה פסגת הישגיו של רבין. נתניהו אינו אידיאולוג ולא איש חזון. הוא אופורטוניסט. וככזה האמין והחליט שהתנאי להנצחת שלטונו הוא להרוג את השלום.

אני משאיר לקוראים להחליט אם בדברים שכתבתי יש או אין לכאורה, הוכחה מודיעינית, הקושרת בעקיפין את נתניהו לרצח יצחק רבין ז"ל.

הכותב כיהן כראש המוסד בשנים 1989־1996