1. שונא ישראל
"אתה תשתוק, אתה שונא ישראל". את הדברים האלה צעקה ח"כ מירי רגב השבוע, בעומדה מעל דוכן הנואמים בכנסת, לעברו של ח"כ רם בן ברק, יו"ר ועדת החוץ והביטחון. למחרת, בראיון רדיו, אמר השר זאב אלקין כי הקריאה הזו של רגב היא "אובדן עשתונות".
אלקין טועה. לא מדובר באובדן עשתונות אלא להפך: בהתעשתות. פיה שופע המרגליות של המצווחת הופעל בכוונת מכוון מדודה. היא מזהה שצווחנים אחרים, קולניים ובוטים יותר, מזנבים בה, אז היא מעלה את הטון.
לגדפנות הזו יש קליינטים, יש קהל מריע, יש ביקוש. מי שחושב שרגב תיתן לצווחנית־על כגלית דיסטל אטבריאן או למגה־בריון כדודי אמסלם לעשות לה בית ספר, לא מכיר אותה. היא חשה בהבל קללותיהם הבאושות של אלה בעורפה והגיבה בהתאם. מי הם בכלל? זה מקרוב באו. היא מצווחת את מרכולתה כבר יותר מעשור. שיישבו בשקט.
מיהו אותו רם בן ברק, "שונא ישראל" שכונה על ידי זנב תולע בשם איקי כהן, דוברו של ראש האופוזיציה נתניהו, בשם רע"מ בן ברק (השבוע, בטוויטר)? הנה קיצור תולדות שנאתו לישראל: סבו, אהרון, ממייסדי נהלל, הגיע לתל חי חודשיים לפני נפילתה. הוא עצמו שירת כקצין ולוחם בסיירת מטכ"ל, השתתף בין היתר בהשתלטות על מחבלי הפיגוע במשגב עם.
אחרי שהשתחרר מהסיירת בדרגת סרן (מפקד פלגת לוחמה בטרור), התגייס למוסד. הוא בילה שם כ־30 שנה ונחשב לאחד הנועזים באנשי המבצעים והשטח, מפקד "קשת", מי שהוביל את איסוף המודיעין שהוביל להשמדת הכור הגרעיני הסורי ואף נעצר במהלך פעולה בקפריסין כשניסה להטמין מכשיר האזנה בשגרירות איראן בניקוסיה. הוא סיים את הקריירה במוסד כמשנה לראש המוסד ובילה אחר כך עוד כמה שנים באגף המבצעים המיוחדים בצה"ל.
את כל זה הוא עשה, כאמור, מתוך "שנאת ישראל". ומי היא הגדפנית שכינתה אותו בשם הזה? גברת שבילתה את השירות הצבאי שלה בדוברות, כשהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לה היא זעמם של הכתבים הצבאיים או נקמתו של עורך "ידיעות". היא פילסה את דרכה לצמרת באומנות תככנית (בין היתר, "דילגה" על מבחנים שנדרשו לצורך דרגת אל"ם, וקיבלה אותה בכל זאת), הושלכה מהצבא על ידי הרמטכ"ל בוגי יעלון וניצלה בעור שיניה בידי חברי "פורום חווה" של אריאל שרון, ההוא מההתנתקות, שהעניקו לה מקלט זמני במשרד ראש הממשלה.
כשיעלון הופרש, הוחזרה רגב אחר כבוד למטכ"ל, שם מונתה על ידי דן חלוץ לדוברת צה"ל. חלוץ הוזהר לפני המינוי, אך התעלם. בהתחלה, זה השתלם לו. הגברת הובילה, דיבררה וחגגה את ההתנתקות ככלה ביום חופתה. אחרי השחרור בדקה את האפשרות להתקבל למפלגת העבודה (אך נדחתה), והסתפקה בליכוד. עוד קודם, תקעה סכין חלודה בפטרונה חלוץ ומיהרה להתרחק מעליו, כשהתברר שהוא כבר לא פלטפורמה להמראה אלא משקולת לטביעה. אחר כך היא זכתה להכיר את בני משפחת המלוכה, בראשות "הגברת", וכל השאר היסטריה.
אנחנו חיים בעולם הפוך. אלה שמכנים את רם בן ברק "שונא ישראל" רואים באיתמר בן גביר שותף לגיטימי. אותו בן גביר שהצטלם עם הסמל של הקדילאק של יצחק רבין והודיע ש"הפעם הגענו לסמל, בפעם הבאה נגיע ליצחק". הוא לא הספיק להגיע ליצחק, כי זמן קצר אחר כך יגאל עמיר הגיע אליו.
אותו בן גביר שהורשע בשבע עבירות פליליות, הצטרף בגיל 16 לתנועת כך של כהנא, לא גויס לצה"ל בשל עמדותיו הקיצוניות, החזיק בסלון ביתו תמונה של הרוצח ברוך גולדשטיין, מפגין באופן קבוע מול מצעד הגאווה בירושלים ומכנה את הצועדים בשמות ולא מדלג על פרובוקציה, מסוכנת ככל שתהיה, כדי להדגים את משנתו. אז מ"מ ראש המוסד אאוט, בן גביר אין.
הגבירים ובני הגבירים הללו חגגו ביום רביעי תמונת ניצחון גרוטסקית באחת ההילולות המופרכות שנראו במשכן הכנסת: דבוקת צהלולים אחת הכילה ח"כים מהרשימה המשותפת, הליכוד והחרדים, שזכו לניצחון נדיר על הקואליציה. הליכודניקים צהלו כתף אל כתף כמשפחת נתניהו למראה משאית מתנות, יחד עם אלה שעד לפני חמש שניות היו "תומכי טרור" במקרה הטוב או סתם טרוריסטים במקרה הפחות טוב: טיפוסים כאיימן עודה, אחמד טיבי ועופר כסיף חלקו אופוריה עם ליכודניקים מושבעים וכמובן החרדים, שתמיד יהיו שם.
אבל חכו רגע, העיקר עוד לפניכם: על מה פרצה שמחת בית השואבה הזו? על כי אותם ליכודניקים הצליחו להביך את הקואליציה ולהעביר הצעת חוק של אחמד טיבי להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית שתבדוק את מחדלי ממשלת נתניהו (קיפוח מורים ערבים). כן, זה אמיתי.
פרשנות: אלה שסופקים כפיים על כל בדל של שיתוף פעולה בין יהודים לערבים, אלה שיצאו למסע הכשרה אינטנסיבי של מנסור עבאס כדי להפוך אותו ל"תומך טרור" כשהתברר שהם לא מסוגלים להקים איתו ממשלה, אלה הם בדיוק הליצנים שחותכים לעצמם את האף, כדי לעצבן את הפנים. זמן קצר קודם, או אחר כך, נמלטו הח"כים של הליכוד כאיש אחד מהמליאה כדי שלא ייאלצו להצביע "נגד" הצעת חוק של הציוני הדגול יעקב ליצמן, האוסרת גיוס בנות לצה"ל.
בתוך כל זה הם ערכו מסיבת יום הולדת ל"ראש הממשלה". היא נערכה ביום רביעי, ה־20 באוקטובר, בחדר הסיעה, עם עוגה והכל. בפזמון שפיזמו הנוכחים העולצים, "היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לראש הממשלה", היו רק שתי שגיאות: זה לא היום (נתניהו נולד ב־21 באוקטובר) והוא לא ראש הממשלה.
כדי שהתחושה שאנחנו בתוך פיליטון של אפרים קישון תהיה מושלמת, מישהו הגניב אחר כך את העוגה לחדר של יו"ר ועדת החינוך שרן השכל, מתקווה חדשה. לאנשיה של השכל היה דווקא טעים, והם איחלו לנתניהו עוד שנים רבות של חגיגות באופוזיציה.
2. פני הביביזם
אלה, פחות או יותר, היו כותרות השבוע. מה עבר מתחת לרדאר השבוע? עוד מאותו דבר. ח"כ דודי אמסלם, שר לשעבר, עמד והתראיין בכנסת לאחד מערוצי הטלוויזיה וכשהזכיר את היועץ המשפטי לממשלה, נקב בשמו: מנדלבלוף. המראיין כלל לא התייחס לאירוע. זה כבר טבעי. שר לשעבר, פוליטיקאי בכיר, יו"ר קואליציה לשעבר, מסלף את שמו של היועמ"ש (שנתניהו עצמו מינה) כסוג של מהתלה מוצלחת, הטרלה מתמשכת, שמעידה בעיקר עליו, על שולחיו, על מראייניו, על כולנו.
אותו אמסלם ממש, בראיון אחר שהעניק באותו יום, אמר את הדברים האלה: "כשאנחנו נחזור לשלטון בעזרת השם במהרה נדרוס את השמאל עד הסוף. נרמוס אותם. נתחיל בעליון, נעשה שם סדר. אחר כך נעיף אותם מהמליאה ומהוועדות. נעשה להם חיים קשים מאוד כל יום. נבטל את החוקים שהם העבירו".
נותר רק לבדוק אם במהלך סוף השבוע לא השאיר מישהו ראש כרות של סוס על מפתן דלתה של יו"ר הקואליציה עידית סילמן. זה לא מופרך. אתם מוזמנים לבדוק מה עובר על סילמן, על ניר אורבך, על מתן כהנא, בימים טרופים אלה. מסע מטורלל של גידופים, איומים, קללות וצרחות בידי בריונים, בוטים, ביביסטים ושאר מופרעים עם מגפונים, שארגון לה פמיליה נראה לידם כחוג ברידג' בדיור מוגן בכפר שמריהו.
בואו נמשיך להתקדם במורד שרשרת הקלון: למכונה הזו יש, כידוע, אמצעי תקשורת רבים ומגוונים העומדים לרשותה באופן מלא. זאת, בנוסף למפוחי שקרים, פייק ניוז והשמצות המהדהדים ללא הרף ברשתות החברתיות (מומלץ לבדוק את התחקירים של "פייק ריפורטר" בעניין, בעיקר בטוויטר). גלי ישראל, אחד המעוזים הללו, היא תחנה שבה דרישות הסף דרקוניות: כדי לקבל שם מיקרופון תצטרך להוכיח עומק גידופי מרשים, חוסר בושה כרוני ועילגות מביכה.
וכך הצליח שדר בשם יוסי בן עטר לשבור את שיאי הגסות שנקבעו יומיים קודם ולהגיד על ח"כ שירלי פינטו מימינה, חברת הכנסת החירשת הראשונה בתולדותינו, את המכתם הבא: "שירלי פינטו היא טיפשה סתומה, טוב שאת חירשת ואנחנו לא שומעים את הקול הצרצרי שלך, טוב שאת לא יודעת לדבר". אחר כך הוא התעשת והתנצל, תוך שהוא מכנה אותה "פוסטמה".
מה היה חטאה של פינטו? היא צייצה משהו שלא התאים לדפי המסרים וקבעה, בעקבות אירועי יום הזיכרון לרבין, ש"נתניהו נשאר עדיין על המרפסת ההיא" (בכיכר ציון). מישהו, איפשהו, נתן את האות להסתערות ובן עטר עשה כמיטב יכולתו. אבל אז צפיתי בסרטון של רמי בן־יהודה, אחד האידיאולוגים החשובים ביותר של החבורה הזו, אומר את הדברים האלה:
"פינטו הזאתי, האילמת. בעלת מום קשה. רעה. ככה רשום בהלכה. לפעמים בעל מום קשה, הוא רע. אז בדיוק, שירלי פינטו וקארין אלהרר רעות מסורעות (מניח שהתכוון למצורעות - ב"כ), סמרטוטות האלה. הרעות באה להן מהמום שיש בגופן מאת הקדוש ברוך הוא, בשמיים לא סתם הפילו מום על בן אדם".
האיש אומנם קרוי על שמו של בן־יהודה, אבל הוא בעצם יורשו של רש"י. ולמה אני מתעכב על הגותו? למה צריך להתייחס אליו? השאלות הללו נשאלות פעמים רבות והתשובה אחת: כי זה הרעל שזורם שם, בתעלות הביביזם. זה הרעל שמזהם את הציבוריות שלנו. האירוע הזה לא מתרחש מעצמו. יש לו סיבה, יש לו מסובב, יש לו מחולל.
זה חלק ממנגנון, חלק ממכונה, חלק מקבוצה שמגדפת את משפחתו השכולה של סרן תום פרקש, טייס אפאצ'י שנהרג בלבנון השנייה, שמציקה לתובעת במשפט נתניהו חודשים ארוכים בעלילות דם שלא היו ולא נבראו, שמכנה "שמאלנים בוגדים" ו"שמאלנים אויבים" ו"שמאלנים מתייוונים", שמבחינתה כיכר רבין היא כיכר מלכי ישראל ומלך ישראל יש רק אחד.
בן־יהודה עצמו השמיע יום אחד במאהל הביביסטים בבלפור, בעזרת מגבר ענק, את ההקלטה ההיא של איתן הבר מבשר בקול נכאים על מותו של ראש הממשלה רבין בכניסה לאיכילוב. כשהבר מסיים את דבריו ב"יהי זכרו של רבין ברוך", בן־יהודה מרעים בקולו ומאפיל על הדובר המקורי ב"יהי זכרו של רבין ארור". אלה פני הביביזם ומצווה לחשוף אותם.
מה שהביא להחלפתו של נתניהו הוא המיאוס שהתופעה הזו עוררה בקרבם של לא מעט אנשי ימין וליכודניקים. ולכן צריך להציב מראה, גדולה ועירומה ככל האפשר, מול החזיונות הללו, קשים ככל שיהיו. אין לטאטא אותם מתחת לשטיח. עידן בנות היענה הסתיים. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, אם כי לפעמים נדמה שכמויות הסחי יוכלו גם לאקונומיקה החזקה ביותר.
מי שחושב שהאנשים האלה שומעים בלילה קולות שגורמים להם להתעורר בבוקר ולהסתער על הסוכה בביתו של ראש סניף ימינה בחריש, רק כי עידית סילמן מבקרת שם, טועה. הקולות שהם שומעים הם קולות של אנשים אמיתיים. כך, למשל, הקלטה מכנס "ספייס" (סוג של שיחת ועידה רבת משתתפים בטוויטר) שהעליתי השבוע בטוויטר, שבו הסתופפו חלק גדול ממבועי הרעל המתוארים כאן, כולל אותו רמי בן־יהודה וגם מי שנחשב ליד ימינו של נתניהו, טופז לוק. המפגש האודיופוני הסתיים בברכה של לוק: "ותמשיכו את העבודה הנהדרת". זה בסדר, טופז. הם ממשיכים.
כן, הגענו לרבין. כדי לחסוך את הריטואל השנתי המאוס, להלן הצעת ייעול: הרי השנה כלל אין עצרת המונים בכיכר (מלכי ישראל). היא בוטלה מחוסר היענות, רצון או ביקוש. נדמה לי שגם את הטקס הממלכתי מיצינו. אני מציע שבכל שנה, ביום השנה לרצח, תפרסם משפחת רבין התנצלות בפני מי שנפגע מהאירוע, תביע צער על עוגמת הנפש ותבטיח שזה לא יקרה שוב. השמאל ירכין ראש, יקרע קריעה, יחגור שק ויפזר אפר על ראשו, לאות הזדהות עם סבלו של הימין בעקבות הרצח, ואולי אז אפשר יהיה סוף־סוף להתאחד.
3. צורך קיומי
הגענו לחוק האוסר על מי שהואשם בעבירה מסוג פשע לכהן כראש ממשלה בישראל. כשמקשיבים לביביסטים ושולחיהם, עושה רושם שמדובר בגזירה שמולה מתגמד הספר הלבן. מצד אחד, הם מצווחים שהחוק הזה ידהיר את המנדטים של הליכוד קדימה ויסייע להם לצלוח, בקלות, את מחסום ה־61 ואז הם גם ידרסו אותנו, גם יבטלו את החוק וגם ימנו את יאיר נתניהו למלך ישראל.
אוקיי. אז למה אתם ממשיכים לצרוח? לפי התיאוריה הזו, אתם אמורים לרצות שהחוק הזה יעבור, לא? הלאה: הם מצווחים שזוהי פגיעה אנושה בדמוקרטיה. חיים רמון מסביר, לכל מי שמסכים לשמוע, שבשנת 2001 הכנסת הפילה חוק כזה והבהירה שרק הציבור יקבע מי יהיה כאן ראש ממשלה. רמון מדלג על שנה קרובה יותר, שנת 2008, שבה הכנסת דווקא העבירה חוק כזה ברוב גדול (61 מול 6). מי הצביע אז "בעד" חוק שימנע מנאשם בפלילים לכהן כראש ממשלה? כולם. נתניהו, כמובן. הליכוד כולו. החרדים. קדימה ז"ל. כולם התאחדו סביב החוק הזה מסיבה פשוטה: הוא הגיוני.
אבל בואו נניח ש־2001 עדיפה על 2008 ורמון צודק. אלא שבינתיים הגיעה גם שנת 2018, בעקבותיה 2019 ואחריה השנתיים האסוניות האחרונות. נתניהו לא הצליח לנצח בארבעה קמפיינים רצופים. הוא הואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים ובמקום לעשות מה שהמליץ לאולמרט לעשות, במקום להתפטר כפי שאולמרט התפטר (עוד לפני כתב האישום), הוא התנפל על קרנות המזבח, הלחים את עצמו לכיסא וחטף את המדינה למסע הימלטות מטורלל מאימת הדין שכמעט הביא עליה את קצה.
לא, אני לא מגזים. הממשלה הנוכחית, על מגרעותיה, כשליה וקלקוליה, היא לא פחות מנס. האלטרנטיבה הייתה בלוק 61 של נתניהו, סמוטריץ', בן גביר, ליצמן, גפני ודרעי. ההתנקשות בשלטון החוק, שנתניהו מוביל מאז החלו החקירות נגדו, הייתה מוכתרת בהצלחה. מנדלבלוף היה מודח ומושם במעצר מנהלי. דודי אמסלם היה ממונה לקצין המבחן שלו. יעקב ברדוגו היה היועמ"ש החדש, כנרת בראשי פרקליטת המדינה, אוסנת מארק, שהתגוללה השבוע בציוצים מבחילים על לאה רבין, שמתה לפני 21 שנה (כנראה התבלבלה עם דליה תבדל"א), הייתה נציבת שב"ס כדי לוודא שאף אחד מאיתנו לא יימלט. כן, זה מה שעמד לקרות כאן.
הנאשם הוכיח, בעובדה שהסכים להצית את הבית על יושביו, את נחיצותו של תזכיר החוק שסער הניח השבוע במזכירות הממשלה, כפצצת מצרר עם טיימר. הצווחות הביביסטיות ש"אסור לתת לפקיד" את האפשרות להדיח ראש ממשלה, אינן מחזיקות מי שופכין. ח"כ גלית דיסטל אטבריאן צייצה ש"פקיד אחד יהפוך לקיסר, יניף אגודל כלפי מטה וראשו של ראש הממשלה יותז. מכיוון שכולנו יודעים", המשיכה הידענית, "שהחוק הזה מיועד רק למועמדים מהימין, זה הופך את כל מצביעי הימין לאזרחים־מינוס".
חשבתי שדיסטל אטבריאן דנן היא מינוי אישי של נתניהו, לא של אבישי בן חיים. ובכן, העובדות: שני ראשי ממשלה הודחו עד היום בגלל "פקיד". שניהם היו מהשמאל: יצחק רבין, שהתפטר בגלל עבירה מנהלית (חשבון דולרים בחו"ל) של רעייתו, ואהוד אולמרט, ששחרר את המדינה מעולו והתפטר בטרם הוגש נגדו כתב אישום. כלומר נכון לרגע זה, מצביעי השמאל הם האזרחים־מינוס. מצביעי הימין הם האזרחים המועדפים, כי המנהיג שלהם כלל לא התפטר. שהוא יתפטר? שאנחנו נתפטר.
הוא המשיך לכהן, רימה ועקץ את גנץ, הותיר מדינה בלי תקציב, בלי פרקליט מדינה, בלי מפכ"ל, בלי נציב שב"ס, בלי מנכ"ל משרד משפטים, בלי עשרות שגרירים וקונסולים, בלי מאות עובדי מדינה בכירים. העסק התנהל בכאוס מוחלט, העזובה שבה נתקלו השרים החדשים שנכנסו לפני כארבעה חודשים לתפקידיהם הייתה מדהימה.
נתניהו, במעשיו, במחדליו, באובדן העשתונות הכללי של סביבתו, הפך את החוק שהגיש גדעון סער השבוע לצורך קיומי של דמוקרטיה מתגוננת, לא פחות. ועכשיו, ל"טענת הפקיד". לא, חברים יקרים. אין כאן פקיד שברצותו מדיח ראש ממשלה. התהליך שמוביל להגשת כתב אישום נגד ראש ממשלה נמשך שנים ארוכות. הוא מתחיל ב"בדיקה" משטרתית. אם היא מבשילה, היא הופכת לחקירה. שנמשכת בדרך כלל בין שנה לשלוש שנים. אחר כך עוברים חודשים ארוכים עד שהמשטרה מחליטה מה להמליץ. אגב, בדרך כלל, כשמדובר בפוליטיקאים, ההמלצה היא לסגור את התיק. רוב החקירות לא מבשילות לכתב אישום משמעותי, אם בכלל. אלה עובדות סטטיסטיות.
כשמדובר בראש ממשלה, הזהירות מופלגת שבעתיים, כפי שהוכיח אותו מנדלבליט בשנים האחרונות. אז אם המשטרה בכל זאת ממליצה על כתב אישום, פירוש הדבר שעשרות בעלי מקצוע השתכנעו שיש חשד סביר לעבירה. ואז עוברים לפרקליטות. ראשית, הפרקליטה המלווה. מה היא חושבת? אחר כך, הפרקליטות עצמה. ואחר כך, פרקליט המדינה. מה הוא ממליץ? ואחרי שהוא ממליץ, מגיעים ליועץ המשפטי לממשלה. אגב, אם ניזכר רגע בחקירות נתניהו (פרשת עמדי והמתנות) בשנת 2000, פרקליטת המדינה המליצה על הגשת כתב אישום, היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, לאחר התלבטות קשה, החליט לסגור את התיק.
ליועמ"ש מגיעים, בדרך כלל, אחרי שלוש־ארבע שנים. ואז מתחילים הדיונים. נסו להיזכר בפרשות ליברמן, שנמשכו 15 שנים, עד שיהודה וינשטיין החליט לסגור את הרוב ולהגיש את המיעוט המבוטל. אצל מנדלבליט זה היה זהיר הרבה יותר: הוא הקים צוות "איפכא מסתברא", הוא הקים צוות ייעוץ חיצוני של משפטנים דגולים, הוא ערך דיונים אין ספור בלשכתו, בנוכחות 22 פרקליטים בכירים. בסוף הוא החליט.
וגם אז, זה לא נגמר. כי כולם חיכו לשימוע. כזכור, ראש הממשלה עצמו הקדים את הבחירות פעמיים או שלוש רק כדי להתל בתאריכים הללו, בחקירות, בהמלצות, בכתב החשדות ובשימוע. מפה לשם חלפו שנים ארוכות עד שה"פקיד" הוריד את האגודל, כדברי המשוררת דיסטל. בקיצור, זה פייק מוחלט.
חוץ מזה, לו אני נתניהו, משוכנע בחפותי וגורס ש"התיקים קרסו", הכי נכון זה להאיץ את המשפט, לוותר על הסחבת והחקירות האינסופיות ופשוט ללכת קדימה. עד הבחירות הבאות יש קרוב לארבע שנים, הרבה מאוד זמן כדי לצאת חף מפשע ולחזור כמו חדש. לא? או שנתניהו כלל לא בטוח שיזוכה. כי פרקליטיו עושים הכל, מהרגע הראשון, כדי לדחות את הקץ. ובכן, כמנהגם של קצים, הם בסוף מגיעים.
4. הבעיה של שקד
מה הסיפור של איילת שקד? תלוי את מי שואלים. יש בקואליציה כאלה שסבורים שהיא סתם מנסה ללכת עם ולהרגיש בלי. לשחק בשני צדי המגרש. לשמר את הפוטנציאל הליכודי־חרדי שלה, בלי לפגוע בממשלת בנט־לפיד. אבל יש הגורסים אחרת. והם לא מעטים או זוטרים. הם סבורים ששקד מתחרטת על שזרמה עם הממשלה הזו ומתכננת להפיל אותה, להחזיר את נתניהו והליכוד ולהפוך למלכה. סליחה, מלכה כבר תפוס, אז לפחות נסיכה.
לדעתי, אין סרט כזה. אחרי גדעון סער, שקד היא זו שאחראית להקמת הממשלה הנוכחית. לא כי היא שאפה להקים אותה. היא לא. אבל היא הבינה ברגע המכריע שהאלטרנטיבה היחידה היא בחירות חמישיות. היא התקשרה לשני העריקים שעליהם בנה נתניהו (אלקין ושרן השכל), הבינה שהם לא מתכוונים לערוק ונתנה לבנט את "האור הירוק" לחבור ללפיד ולהקים את הממשלה.
הבעיה של שקד היא שמרוב ריקודים על כל החתונות, היא עלולה להישאר רווקה. במרכז־שמאל מביטים עליה בעין עקומה, ובימין הביביסטי לא יסלחו לה לעולם. היא עצמה רותחת. זה לא ייתכן, היא אומרת בשיחות סגורות, שיאיר לפיד לא יתאפק וינאם נאום מפלג ביום רבין וגדעון סער לא יתאפק ויציג את החוק שלו לפני הבחירות, ורק ממני כולם דורשים להתאפק. אז תשכחו מזה, היא אומרת. גם לי יש דעות, גם לי יש דרישות, ואני לא רואה שום סיבה להסתיר את דעותיי.
הימור: הממשלה לא תיפול על נאום לפיד. חוק סער לא יגיע לשום מקום לפני התקציב, שיעבור. אחריו, יצטרך בנימין נתניהו להחליט לאן מועדות פניו. את ביבי אסור להספיד אף פעם. הוא הקאמבק קיד הגדול ביותר בכל הזמנים. ועדיין, האופציות שיעמדו בפניו לא יהיו מלהיבות. הוא יצטרך לבחור בין רע לנורא. הוא תמרן את עצמו למבוי כמעט סתום. כל הזדמנויות האקזיט וכל יציאות החירום שעל פניהן חלף בדרכו, בוזבזו. הדלתות נטרקו. ככל שיחלוף הזמן הוא יהיה קרוב יותר לחליפת האסיר ממעשיהו מאשר לחליפת ראש הממשלה. כשהוא יבין את מצבו, זה עלול להיות מאוחר מדי.