בין ההומניות והדאגה העצמית צריכה להיות יותר התייחסות לנעשה באפגניסטן

ישבתי לאחרונה עם אחד מהבכירים ביותר בעיתונות האיטלקית לשיחה ארוכה בארוחת צהריים ברומא. החמאתי לו על הסיקור הגדול שיש בעיתונות האיטלקית של נושא הטרגדיה האנושית באפגניסטן. אמרתי לו שאצלנו זה לא ככה. הוא הרהר רגע, וקמט דאגה הסתמן במצחו: "זה שבישראל לא מתעניינים במה שקורה באפגניסטן זה סימן לא טוב". באמירה הזו הוא ניתח את המצב בדייקנות. הוא אמר את מה שאני חושב. זה סימן מדאיג מאוד, זוהי מחלת אשליית השלום שאין בה מקום לכתבות ועדויות על מה שקורה לבני אדם בעולם המוסלמי, לא כל כך רחוק מאיתנו, באפגניסטן.

מה שקרה באפגניסטן לאחר הכניעה של כוחות ארצות הברית וכוחות הצבא האפגני קרוב לישראל יותר מאשר אנו נוטים לחשוב. קרוב לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם מבחינת הכוונות וצורת החשיבה של הכוחות סביבנו.

לא מזמן היה כנס של אנשי חמאס בעזה, האזור שפינינו להם בנסיגתנו משם ברעיון שהתנתקות תביא לשלום. בכנס דנו בשאלה המעשית: ומה הלאה? הם יסודיים, עסוקים מאוד, ושואלים את עצמם: אחרי שגירשנו את ישראל ואת היהודים מעזה, מה עלינו לעשות ביהודי ישראל לאחר שגם פלסטין "תשוחרר" וישראל תושמד? בסוף הוועידה הזו נוסח מסמך עבודה בן 20 סעיפים העוסקים בתשומת לב רבה בגורל שלך ושל משפחתך וחבריך, קוראת אהובה, קורא אהוב. אם מעניין אותך לדעת מה הם החליטו, ככה הם החליטו: "ביחס ליהודים המתנחלים באדמת פלסטין, יש להבחין בין לוחם שצריך להרגו, לבין יהודי שבורח וניתן להניח לו או להעמידו לדין על פשעיו, לבין שוחר שלום המסגיר את עצמו וניתן לקלוט אותו, או לתת לו שהות לעזוב".

הם חשבו גם על הרכוש שכרגע הוא שלכם, וסיכמו להקים קבוצות שיעסקו בהפקעת כל הרכוש. כך נכתב במסמך: "כל קבוצה תכיר את המוסדות והמשאבים שעליהם היא צריכה לשמור ותתעד אותם". הם מאמינים שזה יקרה בקרוב, וראשיהם בירכו בוועידה הזו: "מערכת השחרור והשיבה לפלסטין נעשית קרובה מאי פעם. אנחנו כבר רואים בעינינו את השחרור ולכן אנו נערכים למה שיהיה אחריו".

האם שמעתם על כך הרבה בעיתונות ובתקשורת הישראלית? אני לא. אתם יודעים איפה קראתי על כך בהבלטה? בעיתון האיטלקי הנפוץ והחשוב "לה רפובליקה". בתקשורת הישראלית לא ראיתי דיונים ומאמרים אחרי שהתפרסם המסמך הזה, הדן בשאלה איזה יהודי להרוג מיד ואיזה להרוג אחרי משפט, או לכלוא או לגרש. אלה דברים שאנחנו חושבים שלא יקרו.

נכון, צבא ישראל הוא צבא חזק, והעולם לא ירשה דבר כזה, והפלסטינים יתמתנו כי אנחנו נעלה את רמת החיים שלהם ויהיה להם מה להפסיד ובלה בלה, אבל בכל זאת הייתי מצפה ליותר ראיית האמת, גם אם האמת עלולה להוביל לפגיעה במגמות השלום עם הפלסטינים. אני מצפה שמתוך השילוב בין טיפת הומניות וטיפת דאגה לעצמנו תהיה יותר התייחסות ויהיה יותר דיווח על מה שקורה באפגניסטן.

באפגניסטן יש גיהינום עכשיו, וההתעלמות מכך בישראל היא בעיניי סוג של שיתוף פעולה, פסיבי אומנם, עם אכזריות הטליבאן. כשהטליבאן כבשו, הם חטפו והרגו מיד קומיקאי שהעלה סרטונים סאטיריים נגדם בטיקטוק. ההוצאה להורג הזו זכתה לאזכור בגלל הייחוד שבה, אבל לא שמעתם על מיליוני המקרים האחרים, חסרי הייחוד הצבעוני, של האכזריות וההרג שהחלו עם השתלטות הטליבאן, ועוד ימשיכו ויתרחשו במיליוני מקרים שלא ידווחו לכם עליהם.

בימים שבהם אפגניסטן נפלה, פורסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר שנגע ללבי והזכיר את נפילת וייטנאם בידי הכובשים הקומוניסטים מצפון וייטנאם. המאמר הזה תורגם ופורסם גם בעיתונות העולם. ההקבלה לנפילת אפגניסטן חשובה בעיניי. הכותב, הסופר זוכה פרס פוליצר וייאט טאן נגוייאן, הוא בן 50, בן למשפחת פליטים מווייטנאם שהצליח להגיע עם משפחתו לארצות הברית בהיותו בן 4. הוא מסביר בין היתר שאנשים נוטים לחשוב שמלחמות מסתיימות כשמצהירים שהמלחמה נגמרה. זה לא כך, המלחמה מסתיימת רק עבור הצבאות, הפוליטיקאים והמדינות.

האזרחים חיים במלחמה מסוג חדש. בווייטנאם, למשל, תפסו הצפון־וייטנאמים הכובשים אינספור חיילים, פוליטיקאים, אנשי דת, נערות ליווי ואחרים שחיו בדרום וייטנאם, הפרידו אותם ממשפחותיהם וכלאו אותם במחנות לחינוך מחדש. במחנות הנוראיים האלה מתו רבים ממחלות, ממצוקות ומעבודה קשה. רבים אחרים פשוט הוצאו להורג. חלק נשפטו ליותר מעשר שנות מאסר. המונים הפכו לפליטים.
דבר דומה קורה עכשיו באפגניסטן. דבר דומה מתכננים לנו. אבל אנחנו לא רוצים לדבר על זה.