רבקה הנדלר, “אידי ריכטר אינה לבד", מאנגלית: אילן פן, פן וידיעות ספרים, 180 עמ'
לאידי ריכטר יש סוד. סוד שיכול לזעזע את סולם ריכטר. סוד שרק היא ואנחנו יודעים, ושאי אפשר לחיות איתו לאורך זמן. סוד שאמור לעורר אצלנו הזדהות איתה, אבל בו בזמן מרתיע ומארגן מחדש את מכסת החמלה שנסכים לבזבז עליה. אידי היא לא בחורה שקל לחבב. היא עסוקה בעצמה באופן שחוצה את גבול הנרקיסיזם, ולא רק בגלל אותו סוד, ונדמה שעוד לא הוקמה השכונה שבה היא הדיירת הכי פופולרית. אידי מתנהגת נורא אל אורן, בעלה המקסים, דובר העברית וחובש הכיפה (לשעבר), שמשפחתו אינה יודעת את נפשה מהתרגשות כשבטקס הסיום של לימודיו שמעון פרס מקבל תואר של כבוד.
היא שקועה במחשבות אקראיות, רחמים עצמיים, זרמי תודעה מבולבלים ובהייה בחלל (אולי היא בכלל “על הספקטרום", חשד שמתחזק כשהיא מתארת באובססיביות ריחות של אנשים) באופן מונוטוני תובעני למדי מבחינת הקורא, שעשוי להזכיר את יצירותיו של המוזיקאי השנוא על אידי, פיליפ גלאס.
גם הוריה של אידי שונאים את גלאס. אמה הייתה מעדיפה “לקפוץ מגשר" ולא להאזין לו, ואביה גורר אותה לאופרה של הקומפוזיטור, ש"הנושא שלה היה מלחמת האזרחים, והמנגינה חזרה על עצמה שוב ושוב כמו יחידת יורים", וסובל יחד איתה עד הסוף המר, כי הכרטיסים יקרים מכדי שאפשר יהיה לעזוב בטרם עת. רבקה הנדלר, שזה ספרה הראשון, אינה מיומנת דיה עדיין כדי לדעת שמי שגר בבית זכוכית, מוטב שלא יזרוק אבנים.
אביה של אידי לוקה באלצהיימר מוקדם מדי ומת. ספרי אלצהיימר היו לסוגה - די מייגעת, יש להודות - בפני עצמה בשנים האחרונות, אבל “אידי ריכטר אינה לבד" מפתח תת־ז'אנר שהתחלנו לבחון בשבוע שעבר, עם “שנת המנוחה והמרגוע שלי" מאת אוטסה מושפג. אידי ריכטר באמת אינה לבדה בשוק ספרותי הומה שמציע מונולוגים של גיבורות לא נחמדות בעליל, אנטי־חברתיות, מרוכזות בעצמן עד גועל, פריווילגיות מפונקות ומתפנקות, שנפרדות מהוריהן ומתחילות להתפורר ולהתפרק, ומצפות שאנחנו נאסוף בשבילן את השברים. התבלין שהנדלר מוסיפה לקדירה עם הסוד שאין לגלותו הוא החוזקה של הספר - העובדה שאנחנו שותפים יחידים לו מטעינה את הסיפור בשכבה נוספת של מתח פנימי, לפחות ברמת העיקרון - וגם נקודת התורפה שלו, מפני שההישענות עליו מוגזמת ובכל מקרה רפטטיבית מדי.
אידי הולכת לקבוצת תמיכה לאנשים שהאלצהיימר פלש לחייהם ותקף בני משפחה ומקורבים, ואומרת שם בין היתר, לפני שתפרוש בשיא: “אנחנו פשוט לא יודעים באמת מי אנחנו. אנשים יכולים להגיד דברים כמו, את עושה את הדבר הנכון, או אני אף פעם לא הייתי יכול לעשות את מה שאת עושה. זאת אומרת, שבמונחים של זהות, הם עשויים לתייג אותך כמישהי שאכפת לה, מישהי שתעשה מאמצים גדולים כדי לעזור לאנשים. ואז הם אומרים שהם לא היו עושים את אותו הדבר. אבל אולי הם כן היו עושים את אותו הדבר, אולי ישנה זהות אחת משותפת וכולנו מהווים חלק ממנה. אולי אין לנו זהות אישית ייחודית, אין דבר כזה, זהויות אישיות".
הנדלר שוב זורקת אבנים מבית הזכוכית שלה ואולי חוטאת בעצלות. אם היא עצמה לא יודעת מיהי אידי ריכטר בדיוק, למה שאנחנו נטרח לגלות? הזהות הייחודית של אידי אכן אינה ברורה לרגעים; היא מעידה שאביה ואחת ממורותיה כינו אותה “אניגמה", אבל האם היא אניגמה מעניינת? לא בטוח. האם המאמץ להרחיק אחריה עד סוף העולם שמאלה, לפרת' באוסטרליה שאליה היא עוקרת יחד עם בעלה, משתלם? לא לגמרי. הפיתוי להשאיר את אידי ריכטר לבדה אינו מבוטל. הסוד ההוא שלה מגדיר אותה יותר ממילותיה ומעשיה האחרים, וזה בעייתי. כשהיא פונה להרס עצמי, מסוג שונה (ופחות מלהיב) מזה של גיבורת “שנת המנוחה והמרגוע שלי", זה נראה גחמני ולא משכנע. הנדלר כתבה בעבר סיפורים קצרים, וייתכן שבהם כוחה ואילו בריצות למרחקים ארוכים (אם כי זה רומן קצר יחסית) היא עדיין מתקשה ומועדת על המסלול. אולי ברומן הבא יצליח לה יותר.
ואולי אני בכלל לבד בדעתי. הסופר אנדרו שון גריר, מחבר הספר השנון זוכה פרס פוליצר “לס", הכתיר את הרומן של הנדלר בתואר המחייב והנדיר, כפי שהוא עצמו מודה, “ספר מושלם". המחשבה שפספסתי את הגדולה הנדירה של הרומן הזה מצערת אותי יותר מכל דבר שקורה לגיבורה שלו. אין ספק שהנדלר מעצבת פה ושם תמונות יפות ומעמדים מקוריים, ויש לה הומור שקט שלפעמים קולע למטרה, והבחנות פיוטיות משונות-במתכוון כמו “כמה תלי נמלים גדולים גרמו למדרכה להיראות כמו פני הירח" או “היה לו בושם משנות התשעים, מהסוג שמגיע בבקבוק כחול כדי להעביר תחושה של ימאות". ובכל זאת קשה לי להשתחרר מהתחושה שבמיטבו הספר נוגע ללב אבל לא מועך לב כמו שהתכוון, ובכללותו הוא מבדר הרבה פחות מהפוטנציאל שלו, ויש בו משהו אפוי למחצה, מטריד (גם במקומות שאינו אמור להטריד) ולא נעים.
גם התרגום העברי רחוק משלמות. לפני הכל, היה צריך לקרוא לספר בעברית “אידי ריכטר לא לבד", כלשון בני אדם, ולא “אידי ריכטר אינה לבד", כלשון מורות לדקדוק. בחירות שגויות ותמוהות נוספות מופיעות שוב ושוב במהלך הספר ומקשות על שטף הקריאה. במקום פנס בעין של אישה מוכה נכתב “עין שחורה". במקום אקליפטוס (ויש המון אזכורים לעץ הזה) נכתב “איקליפטוס". למה? מה זה? מישהו שר בזמן האחרון את “חורשת האיקליפטוס"? “עוגת פאונד" מופיעה במקום עוגת לקח (או עוגת ספוג). יש גם שורה שבה “אזלו הכרטיסים להצגת קולנוע". באיזה עולם עוד אומרים “הצגת קולנוע" על הקרנה של סרט? ספרו הנפלא של לארי מקמרטרי, “הצגת הקולנוע האחרונה", הופיע ב־1966, והסרט הנפלא לא פחות שהופק על פיו עלה לאקרנים ב־1971. מאז, ככל הידוע לי, איש אינו משתמש בביטוי “הצגת קולנוע", לטוב ולרע. כוונותיה של המחברת נפגעות לעתים מהתרגום, שאינו מחובר לזמנו ואינו מסונכרן דיו עם המנגינה הפנימית של הכתיבה, וחבל.
עכשיו אולי הגיע הזמן להקשיב לקולות נוספים בספרות, למען הגיוון, וכמו תמיד, לצפות לטוב ביותר ולהתכונן לגרוע מכל.