נשיא מצרים הטיל פצצה. בהודעה שפרסם ביום שני בערב הודיע עבד אלפתאח א־סיסי על ביטול חוקי החירום בכל רחבי הארץ. א־סיסי קבע כי מצרים השיבה לעצמה את הביטחון והיציבות, ועל כן באפשרותה להתנהל מעתה ללא החוקים הידועים. הוא שיבח את העם המצרי ואמר כי בזכות עמידתו האיתנה בפני האתגרים הקשים, יכולה מצרים להסתדר בלעדיהם.

"חוקי החירום" הם ניסוח עדין למציאות של משטר צבאי. כבר ב־1914, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, הטילו הבריטים צווים הנוגעים לצנזורה ולחופש התאגדות. מצרים הייתה אז בשליטתם, אבל להלכה חלק מן האימפריה העות'מאנית. שליטי מצרים, בתקופת המלוכה וגם אחריה, נטלו את קובץ החוקים הבריטי ושכללו אותו בהתאם לנסיבות.

גמאל עבד אלנאצר הטיל צווי חירום זמן קצר אחרי מלחמת 67', וכך נהגו גם ממשיכי דרכו. אנוואר סאדאת ביטל אותם לשנה וחצי בלבד. חוסני מובארק, לעומתו, אימץ אותם לכל אורך הכהונה. הנשיא מהאחים המוסלמים, מוחמד מורסי, ביטל את חוקי החירום, אבל א־סיסי השיבם כאשר נטל מידיו את השלטון. השבוע ביטל אותם בפעם הראשונה.

מורסי (צילום: רויטרס)
מורסי (צילום: רויטרס)


אחד הסעיפים החשובים בחוקי החירום הוא הקמתם של בתי דין לעבירות ביטחון. עם ביטול החוקים, צפוי כי בתי הדין הללו יבוטלו אף הם. לגורמי הביטחון העניק החוק יד חופשית לעצור כל מי שעולה על דעתם, בכל האשמה שהיא, בלי לתת דין וחשבון לשופט, לתובע ובוודאי לא לציבור. חוקי החירום אף מטילים מגבלות חמורות על חופש הביטוי ועל התקשורת. הם מאפשרים ענישה חריפה יותר בכל עבירה ביטחונית.

החוקים הללו כבר מזמן אינם אסופת סעיפים, אלא תפיסה בפני עצמה. תפיסה הרואה באזרח הפרעה לשלום המשטר, חשוד כל עוד לא הוכח אחרת, במקום שתרתום אותו לתהליך הצמיחה. המנטליות הזו הולידה מערכת ערכים נוקשה ואכזרית, שעל ברכיה חונכו חוקרים, שוטרים ושופטים. אין זה פלא שלאורך השנים שימשו החוקים הללו עילה למחאה חריפה נגד קהיר מפי ממשלות במערב וארגוני זכויות אדם מבית ומחוץ. בהפגנות הרבות נגד מובארק, ובהתנגשויות הדמים נגד יורשיו, תבעו ההמונים לבטלם.

למרבה הפלא, הצעד שעליו הכריז נשיא מצרים הוא רק מחצית הבשורה. המחצית השנייה עוד לפניהם. קוראים לה יישום. כדי לקבל את האשראי מן הציבור, וגם מן הקהילה הבינלאומית, יצטרכו א־סיסי ואנשיו להוכיח כי חוקי החירום בוטלו גם בפועל, ולא רק רשמית. כבר היו דברים מעולם, במצרים ומחוצה לה: המשטר הצהיר על דבר אחד, וביצע את ההפך הגמור.

מי ימנע עתה משוטרי חרש לעצור שלושה נערים צעירים באישון ליל ולהשליכם למעצר בלי להודיע להוריהם, רק כדי לברר אם תכננו פיגוע; או לשלוף מביתה סטודנטית שכתבה פוסט ביקורתי כלפי המשטר, ולהרשיעה באשמת פגיעה ביציבות המדינה.

פרשנים למיניהם, בעיקר במערב, ציינו השבוע כי א־סיסי יזם את הצעד המפתיע כדי לקרוץ לבית הלבן ולבירות אירופה. מצרים אכן זקוקה לביידן, והיא תמיד חתרה ליחסים טובים עם וושינגטון. אבל אינני בטוח כי הקריצה למערב עמדה בראש רשימת הסיבות שהניעו אותו הפעם. לא פחות מהבית הלבן, חשוב מה יגידו בסלוני קהיר ואלכסנדריה.

ג'ו ביידן (צילום: Timothy A. Clary/Pool via REUTERS)
ג'ו ביידן (צילום: Timothy A. Clary/Pool via REUTERS)


מאז עלותו לשלטון, פעל א־סיסי רבות לתועלת הציבור. הוא ייצב את המצב הביטחוני המעורער והשקיע רבות בבנייה ובחדשנות. אבל הוא גם שלל מאזרחי מצרים ומובילי דעת הקהל שלה את זכות הדיבור, והותיר על כנה דעה אחת בלבד. את זו של המשטר.

מאה שנים לפני א־סיסי אימץ מוסטפא כמאל אתאתורכ, "אבי הטורקים", אסטרטגיה דומה. תחילה ייצב את המצב הביטחוני והכלכלי, אף אם הדבר דרש יד קשה והוצאות להורג של מתנגדים, ורק אחר כך החל לבנות חברה חדשה. כשהלך לעולמו בשנת 1938, ראו ההמונים בהסתלקותו אסון לאומי.

ביטול חוקי החירום במצרים נועד לבנות מחדש את האמון בין א־סיסי לאלה הרואים בו עריץ. א־סיסי, כמו קודמיו הנשיאים, הוא מנהיג מרתק מכפי שנראה, ויהיה מסקרן לחזות כיצד יבנה את יחסיו עם הציבור מעתה ואילך. אם חשבתם כי שמונה השנים הראשונות שלו בשלטון היו מעניינות, הכינו את עצמכם לבאות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל