אתמול היה 4 בנובמבר, היום שבו לפני 26 שנים נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין. במשך השנים שחלפו מאז, הפך הוויכוח על הזיכרון לשטחי: צד אחד מיהר להפוך אותו לכתב האשמה נגד כל מי שחושב אחרת, בהניחו שמדובר בנכס פוליטי (מה שהוכח כמופרך כבר בבחירות שנערכו כחצי שנה אחרי הרצח). הצד האחר היה עסוק בהדיפת כל האשמה קולקטיבית שהופנתה לעברו בטענה כי מדובר במעשה של מטורף, יחיד, שהוא ורק הוא לחץ על ההדק.
הבעיה היא שהאמת נמצאת אי־שם באמצע: האשמה אינה רובצת על ציבור שלם, רק מפני שחשב שתהליך אוסלו הוא הונאה, או מפני שהוא מתגורר בפסגות או באלקנה. יחד עם זאת, השילוב בין אידיאולוגיה ימנית קיצונית לאמונה דתית ולכפירה בדמוקרטיה, הוא שהוליד את הרצח - ולא איזה טירוף רגעי של משוגע. במילים אחרות: לא מחנה שלם, אבל גם לא רוצח אחד שפעל בחלל ריק.
אני לא מאמין שציבור ערכי כמו זה של הציונות הדתית הכשיר את הרצח, אבל כבר למדתי שמי שזורע רוח, קוצר סופה. אוהדי בית"ר ירושלים למשל, ברובם, אינם גזענים או אלימים. למרות זאת הם נהנו להביט מהצד בחברי לה פמיליה, מהלכים אימים על אוהדי קבוצות אחרות ושנואות או על שופטים.
הם העדיפו קהל של 20 אלף אנשים, שמחציתו שרה "שיישרף לכם הכפר" על פני קהל של עשרת אלפים צופים ששר "שבחי ירושלים".
הוא הדין בנוגע לימין: הוא העדיף הפגנה של 100 אלף, מחציתם קוראים "רבין בוגד" - על פני הפגנה של רבבת משתתפים שקוראים "רבין טועה". עכשיו, לך תוכיח שאין לך פמיליה.
הציניות, קווים לדמותה
עשו לי טובה: בכל פעם שאתם שומעים את מטבע הלשון "כספי ציבור", דמיינו את היום הכי מסריח שלכם בעבודה. זה שבו התחשק לכם להכות את הבוס או לפטר את הכפופים לכם. דמיינו את מסיבת יום ההולדת של הילד שאליה איחרתם, את החופשה הרומנטית שביטלתם כדי לקחת עוד פרויקט, את השעתיים שנשארתם בהן כדי לסיים עבודה דחופה אף על פי שכבר לא ראיתם בעיניים.
את הכסף שהרווחנו בזיעת אפנו לוקחות רשויות המס, מחלקות חצי בחצי, משאירות בידינו סכום שיוודא שנמשיך לשרוד כדי לעבוד קשה - ואת המחצית השנייה מחלקות לאנשים שבכל קיץ וחורף יוצאים לפגרה בת חודשיים, לא מחויבים להגיע למקום העבודה, ובעיקר, מחלקים את הכסף שלנו כראות עיניהם.
כך פועלת השיטה: חבר כנסת מקבל (נניח) 10 מיליון שקלים, שנרשמים על שמו - ומכאן, תנו לעצמכם להתפרע. אם הוא צדיק, הוא יעביר את הכספים לעמותה קיימת בלי לבקש דבר בתמורה. אם הוא קצת פחות צדיק, הוא יחלק כספים בין כמה גופים, תמורת מינויים של מקורבים לתפקידי מפתח. אם הוא מושחת על מלא, הוא יחכה שאחד מאנשי שלומו יקים עמותה כזאת, יעסיק בה רק מקורבים - והיא שתזכה בכספים.
יאיר לפיד, שמאז התמודד לראשונה בבחירות זכה לא פעם בקולי, נכנס לפוליטיקה - לפחות על פי הצהרתו - כדי להילחם בכל אלה. לפיד נבחר כדי להילחם בפוליטיקה "הסקטוריאלית" (מונח שעליו חזר בכל נאום), שהיא שחוגגת עתה בממשלה שהוא הראש החליפי שלה.
להגנתו הוא מספר שהכספים הרעים והמגונים, שהוא עצמו ביכה את גזילתם מהציבור, הפכו לטובים רק בגלל היעדים החדשים שלהם.
אני מודה שחלק מהיעדים שהממשלה הנוכחית מכוונת אליהם, קרובים ללבי, אבל זה ממש לא העניין: לפיד לא נכנס לפוליטיקה, לפחות כפי שהציג, כדי לנתב כספים ממטרה אזוטרית אחת לשנייה, אלא כדי לשנות את המנגנון ואת השיטה שמנתבת כספים שמקורם בזיעת אפם של האזרחים, לכל מיני דרכים עקלקלות שמזמינות שחיתות בדרגות שונות של חומרה.
ונניח לרגע שלפיד ניסה ולא הצליח, שהמטרה של הרחקת נתניהו מהשלטון מקדשת את השימוש בדיוק באותם אמצעים שבהם השתמש הלה כדי לשמר את שלטונו, למה לא לעמוד ולהצהיר על כך ביושר? אני נשבע לכם שהייתי מרגיש הרבה יותר טוב אם האדם שלו הענקתי את קולי, היה מתייצב מול המצלמות ואומר משהו כמו: "תראו, הבטחתי לכם פוליטיקה בלי ציניות ובלי סקטוריאליות, אבל אני עדיין לא מסוגל לקיים את ההבטחה. נקרתה על דרכנו הזדמנות לכונן ממשלה שתרחיק את נתניהו מהנהגת המדינה, וכמי שסבור שהמשך שלטונו של נתניהו היה מעמיד את ישראל בפני סכנה קיומית, אני נאלץ לוותר על כל העקרונות שבשמם נכנסתי לחיים הציבוריים - מהחוק הנורווגי ועד לכספי ציבור. אם עדיין לא השתכנעתם, אני רוצה להזכיר לכולם שלאשתי לא קוראים שרה ולבני לא קוראים יאיר. תודה".
נראה לי שבאופן מדהים, לפיד היה מגלה שרוב מצביעיו אינם אניני טעם כמוני, הם היו מסתפקים רק במשפט האחרון כתירוץ שיצדיק כל עוולה אחרת.