כמעט ארבע שנים חלפו מאז אותו יום, בפברואר 2018, שבו ענת ואשר וקנין וחברה נוספת נעצרו לאחר שתועדו במצלמות האבטחה גונבים מוצרים מרשתות שיווק. הם כונו בתקשורת "כנופיית הסימילאק" בשל הסימילאק הרב שנמצא ברשותם כשנתפסו. "זה היה שבוע שלא אשכח", נזכרת ענת. לאחר מעצרם הועמדו לדין ועברו הליך של שיקום בקהילה במקום ריצוי מאסר בכלא.
החל מהערב הם ייחשפו בסדרת הדוקו "צדק צדק תרדוף" (כאן 11, 21:10), שיצר אייל בלחסן, ובמסגרתה יוצגו על המסך הקטן לראשונה דיוני בית המשפט הקהילתי; בית משפט שפועל בישראל בשנים האחרונות ומציג מודל חדשני שדוגל בשיקום העבריינים ודרך כך חותר לצמצום הפשיעה. במסגרת התהליך המתרחש לעיני המצלמות, הנאשמים מקבלים לאורך שלבי השיקום ליווי על ידי שופטים, פרקליטים, סנגורים, קציני מבחן ועובדים סוציאליים. בין גיבורי הפרקים הראשונים יהיו כאמור אשר וענת וקנין, שמודל השיקום הזה יושם עליהם.
לקראת עליית הסדרה, הרגשות שלהם מעורבים: חששות מהולים בהתרגשות. השניים, כיום בשנות ה־40 לחייהם והורים לשבעה ילדים המתגוררים בבאר שבע, נמצאים יחד כבר מגיל 14. לאורך השנים עברו יחד שלל מצוקות אישיות, שהובילו אותם לבסוף לעולם העבריינות. אשר נעצר בגיל 13 בפעם הראשונה, ומאז נעצר עוד עשרות פעמים. אלא שחייהם השתנו מקצה לקצה כשהוצע להם להצטרף להליך השיקום בבית המשפט הקהילתי.
"כשהשתחררנו, חברה של המשפחה שהתחילה בית משפט קהילתי בעצמה, סיפרה לנו על ההליך הזה", מספרת ענת. "שאלתי את עורך הדין, בחנו אותנו והתקבלנו".
סוג של חממה
מודל בית המשפט הקהילתי נבנה בהשראת המודל הקהילתי ממערכת המשפט האמריקאית, והוא מייצר שיתוף פעולה בין גורמי אכיפת החוק, גורמי הרווחה ונציגי הקהילה. משנת 2014, אז הוקם בארץ, מציג בית המשפט הקהילתי תוכנית חדשנית שמטרתה לחולל מהפכה במאבק בפשיעה. על פי הנתונים המוצגים בסדרה, בישראל ישנם 6,000 אסירים פליליים, 40% מתוכם יחזרו לכלא בעקבות עבירות חוזרות, ומרביתם מגיעים ממשפחות שחיות מתחת לקו העוני.
לפי בית המשפט הקהילתי, לא די בענישה של אותם עבריינים, אלא יש לטפל בבעיות ובמצוקות הנוספות שמהוות את הרקע לביצוע הפשע. על כן, מציע התהליך מעורבות קהילתית לצד המעורבות המשפטית, טיפול רב־מערכתי בתחום הרווחה, בתחום הבריאות, מיצוי הזכויות וצורות נוספות של סיוע. "אני לא ראיתי אדם שבא ממשפחה מבוססת שנופל לפשע", אומר אשר. "אתה נופל לפשע כדי להשיג את מה שאין לך, לא את מה שיש לך".
אשר וקנין גדל בשכונת מצוקה בבאר שבע לצד שבעה אחים. עד שהחל את הליך השיקום בבית המשפט הקהילתי נעצר עשרות פעמים. "הייתה תקופה שפשוט כל יומיים הייתי נעצר", הוא מספר. "משתחרר. נעצר. משתחרר. נעצר. משתחרר. נעצר. משתחרר".
מבחינתך, הפשע היה המוצא היחיד?
"זה מה שאני ראיתי".
והמעשים שביצעתם יחד נבעו מתוך מצוקה?
ענת: "כן, מתוך מצוקה כלכלית. אשר לא יכול לעבוד, כי יש לו עבר פלילי. אומנם דורשים ממנו לעבוד, אבל לא מוכנים לקבל אותו, רוצים לראות תעודת יושר. ואני חייתי על הבטחת הכנסה שמסתכמת ב־2,700 שקלים לחודש, וחיפשתי פתרונות".
מדוע בחרתם לקחת חלק בהליך השיקום?
אשר: "עד שהגעתי לקהילתי, בכל פעם שפטו אותי או זלזלו בי. ובבית המשפט הקהילתי לא שופטים אותך, אלא תומכים בך. אומרים לך 'בוא נהפוך את זה'. במקום שתהיה מסוגל לגנוב, לפרוץ, להשתמש בסמים, נהפוך את האדרנלין הרע ליותר חיובי. בוא ניקח את כל המשאבים שהשקעת בפשע וננסה להעביר אותם לעולם הנורמטיבי. פתאום הגעתי לסוג של חממה".
איך המודל של המשפט הקהילתי סייע לכם?
"אתה רגיל להגיע לבית משפט כעצור ולקבל יחס אחר, ופה אתה פתאום מקבל חיבוק חם, תמיכה, עזרה, עידוד. אומרים לך: 'וואו, כל הכבוד, איזה יופי הצלחת'".
ענת: "נותנים לך את העזרה לאיך לשנות".
אשר: "את העזרה ללמוד, לעשות דברים שלא עשיתי לפני".
מה גיליתם בתהליך הזה?
"שאנחנו מסוגלים לעשות הרבה יותר ממה שחשבנו".
במסגרת הליך השיקום בבית המשפט הקהילתי, אשר וענת יצאו ללימודים וקיבלו סיוע כלכלי. בתום תהליך של כשנה וחצי, היו אמורים להתחיל את חייהם החדשים, אלא שאז פרצה המגיפה. "איך שסיימנו את הלימודים ורצינו לשווק את עצמנו לחיים החדשים, נכנסה הקורונה", מספר אשר. "גם בזה עזרו לנו בבית המשפט הקהילתי", מוסיפה ענת.
"הצוות מבית המשפט הקהילתי חזר לתמונה, לקחו אותנו לשיחות", מספר אשר. "למשל, מדי פעם הקצינת מבחן מרימה לי טלפון לשאול אם חסר משהו, אם אני מתקשה במשהו, אם צריך עזרה, פתאום יש עוד מקום שעוטף, וזה לא היה לי - לא בבית כשגדלתי ולא בחוץ".
פדיחה כפולה
כיום אשר עובד בתחום המזגנים, וענת, שילדה לפני כשלושה חודשים את ילדם השביעי, שבה לעבודה בתחום הקוסמטיקה. השניים מציגים בסדרה סיפור על הצלחה ושינוי, שלא כל הדמויות מצליחות לעבור. כשהם נשאלים מדוע התהליך הצליח במקרה שלהם, ענת עונה: "היינו ביחד וזה היה הכוח".
"ביום הראשון שהתחלתי ללמוד הרגשתי כאילו אני נמצא במדינה זרה, אני לא ידעתי מה זה לשבת וללמוד", מספר אשר. "אמרתי לענת שאני מרגיש שאני נמצא במקום זר ואני לא מבין את השפה שלהם, והיא עודדה אותי. כשהיו לי בעיות, או כשהתמודדתי עם קושי, היה לי את ענת שתגיד לי שאני מסוגל ליותר, היה לי את הכתף שלה לבכות עליה".
בניגוד לאשר, ענת הגיעה לתחנת המשטרה באותו היום ללא עבר פלילי. היא נולדה למשפחה נורמטיבית, לאב שעבד במשך 37 שנים בשירות בתי הסוהר. "זאת הייתה הפדיחה הכפולה", היא מספרת. "כשהגעתי לכלא, היו סוהרים שפשוט זיהו אותי, אמרו לי: 'את לא הבת של זה?'. אבל דווקא בשבוע הזה למדתי הרבה".
מה למדת?
"קודם כל חוויתי את ההלם הראשוני. בתור בת של סוהר הגעתי להרבה סיורים, ותמיד חשבתי שעוזרים לאסירים ותומכים בהם והבנתי שזה לא ככה, פתאום הבנתי את המקום של אשר, שתמיד היה נגד המערכת".
הרגשתם בנוח כשהמצלמות תיעדו את כל הליך השיקום שלכם?
"דווקא המצלמות היו הכי נחמדות. זאת הייתה משפחה עוטפת".
אשר: "נכון, מהיום הראשון".
ענת: "בעצם קצינת המבחן סיפרה לנו על הסדרה ושאלה אותנו אם אנחנו מעוניינים לדבר איתם. אמרתי: בואי נשמע".
אשר: "ואז פתאום אתה מגלה שיש אנשים שלא שופטים אותך ושאכפת להם ממך. לאייל בלחסן למשל. אני מרים אליו טלפון יותר מלאח שלי, כדי לשאול אותו, להתייעץ איתו. כיף לדעת שיש למי לפנות".
ענת: “בזכות הצילומים הבנתי שאני יכולה לשדר לאחרים שגם אחרי שנים אפשר לשנות ולהשתנות".
אשר: “אני רוצה שמי שיראה את הסדרה יבין שאפשר לתקן הכל. שייקח את זה כמודל לחיקוי".
אבל בכל זאת מדובר בחשיפה גדולה, אין חשש מפני התגובות של הסביבה?
ענת: "המשפחה הקרובה מן הסתם יודעת את הסיפור שלי. הם היו בדיונים. אני זוכרת את הדיון הראשון שבו ראיתי את אמא שלי ולא יכולתי להרים את הראש, אבל החברות ובסביבה לא יודעים".
ואיך את מרגישה עם הידיעה שעכשיו ידעו?
ענת: "נושמת עמוק".
לדבריהם, המוטיבציה העיקרית שלהם לשינוי היא ילדיהם. "כששמעתי על בית המשפט הקהילתי, אמרתי לאשר: זאת ההזדמנות לשינוי, בשביל הילדים", אומרת ענת.
המשפחה שלכם חזקה יותר מהכל?
אשר: "במשפחה שאני בניתי, אני בורכתי. הקדוש ברוך הוא הביא לי פרס מתנה. הצלחנו עם הילדים לפחות".
איך אחרי כל כך הרבה שנים ומשברים נשארים ביחד? מה הסוד?
ענת: “להיות חברים".
מאחורי פרויקט בתי המשפט הקהילתיים עומדים ג'וינט אשלים, משרד המשפטים ומשרד הרווחה.