אנשים צפופים למדי מלוא הכיכר, אבל הכיכר לא גדולה, זוהי כיכר הבימה בתל אביב. הרגשת עייפות של "מה זה יעזור?" נדמית לי באוויר.
כבר ראיתי הפגנות ימין שבהן הכיכר הייתה ענקית והמפגינים גדשו אפילו את הרחובות הסמוכים ואף אחד לא שמע את זעקתם. מישהו בקהל אומר לי: "ההפגנות האלה לא עוזרות, נחכה שהם יעשו את העבודה ויהרסו את עצמם מבפנים בעזרת חברי הכנסת הערבים".
בהיכל התרבות שמאחורי הבמה הכל כרגיל, קהל נכנס להופעה של הערב. האורות של ההיכל מהווים ניגוד למסרים המיוסרים בשלטים בהפגנה. על הבמה של ההפגנה, לפני עליית הפוליטיקאים, שרה להקת ילדים בחליפות שחורות, חולצות לבנות ועניבות פרפר אדומות. אני רואה אישה צעירה בוכה בקהל. חשבתי שהיא בוכה על אובדן המדינה בעיניה. היא אומרת לי "זה השיר הכי אהוב על סבתא שלי שנפטרה. אני מתגעגעת לסבתא שלי". רבים סביבה עם חולצות "תחזור", והיא בהפגנה ומתגעגעת לסבתא, לא לביבי.
רבים מחזיקים שלטים בנוסח: "ממשלה אנטי־יהודית", "ממשלת אסון לביטחון המדינה", "אין לכם מנדט למחוק את המדינה היהודית". או שלט בד גדול שאדם נושא בשני ידיו: "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", עם תמונה של ביבי. שלט כתוב ביד מכריז: "ארץ נעדרת" וגם שלט כזה כתוב ביד: "הצילו! תינוק מגודל מנהל מדינה".
ראשונה דוברת ח"כ קטי שיטרית, שאומרת על ראש הממשלה נפתלי בנט: "אתה ראש ממשלה עם אפס מנדטים, אתה גנב שלטון".
להפתעתי, ממרפסת היכל התרבות, מישהו מבין העומדים וצופים בהפגנה מוחא כפיים.
צחי הנגבי עולה ואומר: "בימים שנתניהו נאבק בקורונה, הדגלים השחורים עם הנשמות השחורות הכפישו אותו ואת אשתו". מאחורי הבמה אני פוגש את ח"כ עמיחי שיקלי. אני שואל אותו: "התקציב יעבור?" הוא מושך בכתפיים ועונה: " נראה שכן". "אתה יכול לעצור אותו?". "לא". אתה תצביע בעד התקציב?". "לא".
מירי רגב עולה ואומרת בקול מיקרופונים גדול: "ערב טוב שומרי הדמוקרטיה!" ומוסיפה: "קראו לנו אנשי החושך. עכשיו אנחנו רואים מי הם אנשי החושך".
כשסמוטריץ' עולה אני מופתע, כי קריאות העידוד הן עד לב השמיים. כאשר שיקלי עלה אחריו התרועות עוד יותר גדולות.