להבות הענק בשריפות בקליפורניה וביערות האמזונס בברזיל וההצפות בגרמניה, לא הותירו מקום לספק - משבר האקלים כבר כאן והוא מציב איום ממשי על עתיד תושבי כדור הארץ. המשבר אינו פוסח גם על ישראל, כפי שיעידו השריפות בהרי ירושלים וההצפות בנהריה ובנס ציונה.
בנסיבות אלה, מתכנסים עתה רבים ממנהיגי העולם בוועידת האקלים בגלזגו, במטרה לפעול לצמצום פליטת גזי החממה הגורמים להתחממות, ולהימנע מאסון. הבעיה היא, שרבים ממנהיגים אלה מגיעים לוועידה בידיים לא נקיות, לאחר שהחלטות שהתקבלו בוועידת עבר קודמו באופן חלקי והביאונו עד הלום. גם בישראל, שמנהיגיה הגיעו לוועידה, באים עם רקורד של כישלון מוחלט. היטיב לתאר זאת מבקר המדינה, בדו"ח שפורסם בשבוע שעבר, בו הוא קובע כי: "ההתקדמות בהשגת כל היעדים הסקטוריאלים נעה בטווח שבין "פיגור" לאפס." ההצהרות שנשמעו בימים האחרונים, על התחייבות לאפס פליטות פחמן, מהוות התחלה בכיוון הנכון. עם זאת, בינתיים, הצהרות אלה נותרו ברמת הדיבור ואינן מגובות בתוכנית ממשית.
לנוכח תמונה עגומה זו, הנטל מוטל על הציבור לדרוש ולבוא חשבון עם המנהיגים ומקבלי ההחלטות. אכן, ביום שישי האחרון התקבצו אלפי מפגינים, שיעור ניכר מהם בנות ובני נוער, כדי למחות נגד כישלון האסדרה בתחום האקלים. בכך, הנוער הישראלי מצטרף לתנועת המחאה העולמית הצומחת מטה, מהצעירים, ומעלה, לעבר קובעי המדינות, תוך שתובעים מהם דין וחשבון על מחדלם בניהול המשבר.
במקביל ובמשלים ל"כיכר העיר", המחאה והפעילות הציבורית בעולם הגיעה גם לאולמות בתי המשפט. בשנים האחרונות הוגשו אלפי תביעות אקלים בבתי המשפט ברחבי העולם. תביעות אלה עוסקות בייחוס אחריות משפטית לממשלות ולתאגידים בגין "תרומתם" לנזקי האקלים. בחלק מהמקרים הסתיימו תביעות אקלים בפסקי דין תקדימיים, המעידים על החשיבות הרבה שמקנים בתי המשפט לנושא ועל נכונותם לדון ולפסוק בנושא תוך גילוי יצירתיות וחדשנות משפטית המתחייבים מההיקף הגלובלי של המשבר.
כך למשל, בפסק הדין אורחנדה (Urgenda Foundation v. State of the Netherlands) קבע בית-המשפט העליון ההולנדי כי המדיניות האקלימית של הממשלה ההולנדית אינה משביעת רצון ונופלת מחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי אזרחיה. ראוי לציין כי בית-המשפט ההולנדי קבע שאין בעובדה שתרומתה של הולנד לפליטות גזי החממה מוגבלת, כדי להוריד מאחריותה להתגייס לבלימת המגמה. עוד עמד בית-המשפט על כך שהיותה של הולנד מדינה מתועשת ומתקדמת מגביר את אחריותה למשבר. קביעה זו מהדהדת את טענתו של מבקר המדינה כי פליטותיה של ישראל משקפות פליטות של מדינה בגודל בינוני, חרף מימדיה הקטנים.
פסק דין אחר של בית-המשפט הפדרלי החוקתי בגרמניה (Neubauer, et al. v. Germany), קבע שהמדינה חייבת לעדכן את יעדיה בחוק האקלים הגרמני, מכיוון שאי-עשיית כן עלולה לפגוע בזכות לחיים ולשלמות הגוף של אזרחיה, וכן להפר את חובתה החוקתית להגיע לאיזון פחמני. פסק דין נוסף מהולנד (Milieudefensie et al. v. Royal Dutch Shell plc), הפנה את הזרקור אל המחויבות של תאגידים מסחריים. במקרה זה ענקית הדלקים הפוסיליים Shell נדרשה להפחית פליטותיה ב-45% עד 2030 ביחס לרמתן ב-2019. זאת, במטרה לעמוד בחובת הזהירות המוטלת עליה, וכן במחויבויותיה במישור זכויות אדם והדין הבינלאומי. תביעה נוספת, שעודה תלויה ועומדת, נרשמה כלפי ענקית הנפט הצרפתית Total (Notre Affaire a Tous and Others v. Total). במסגרתה, נטען כלפי Total כי הפרה את חובת הזהירות שלה באי-דיווח כלפי הסיכונים הסביבתיים העולים מפעילותה המסחרית. זאת, בהלימה לחובות הדיווח המוטלות על תאגידים מכוח הקוד המסחרי הצרפתי.
לנוכח דשדוש האסדרה האקלימית בישראל והמשך הפליטה המסיבית של גזי חממה על ידי תאגידים שונים, השאלה מתי ייאלצו בתי המשפט להידרש להיבטיה המשפטיים של מדיניות זו מסתמנת כשאלה של זמן. כחבריהם בעולם, גם שופטי ישראל יידרשו לסוגיות תקדימיות, התואמות את העובדה שהפעם על כפות המאזניים נמצא עתיד כדור הארץ.
הכותבים הם אנשי הקליניקה לצדק סביבתי ולהגנה על זכויות בעלי החיים, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב