יצחק רבין היה המנהיג האחרון שחתר לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים. גורלו הוכרע לפני שהכריע את גורל השטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים. המחדל הביטחוני שאפשר ליגאל עמיר לרצוח את רבין בשלוש יריות אקדח לא נותן מנוח לבכירי מערכת הביטחון שהיו אמונים על אבטחתו של ראש הממשלה. בצדק. ברגע האמת, לא הועילו ההתרעות, הניתוח המודיעיני או “שמפניה”. הכל קרס אל מול נחישותו של הרוצח, שביקש לסכל את החזון המדיני של רבין. בכך הוכרע גם גורלה של ישראל שהעמיקה את לפיתתה בשטחים וגזרה על עצמה מאבק דמים שסופו לא נראה באופק.

אותות ההלם והצער ניכרו ברחובות תקופה קצרה מאוד, שאחריה החל מסע הכחשה והתכחשות לאחריות של רבים מאלה שהיו מעורבים בהסתה האלימה נגד רבין ונגד כל מה שייצג. מבחינתם “פושעי אוסלו” לא נתנו את הדין כל עוד פתרון שתי המדינות לא נפח את נשמתו סופית. למעשה, עד היום החברה הישראלית לא קיימה דיון אמיץ ונוקב ולא התמודדה עם מחוללי הרצח. השמאל הסתפק בהטחת אשמה בימין ומנגד, בימין בחרו להתבצר, לגונן על הפוליטיקאים המסיתים, לאתרג את הרבנים שפסקו דין רודף נגד רבין ולהדוף את האשמה הקולקטיבית. ממילא בנסיבות אלה אין ולא היה סיכוי לפיוס לאומי.

להפך, עושה רושם שבמסגרת מאבק פוליטי נגד ממשלת בנט עושים חברי כנסת בליכוד ובציונות הדתית שימוש ברטוריקה דומה לזו שקדמה לרצח רבין. אישור תקציב המדינה עשוי להעניק לממשלת בנט־לפיד אופק פוליטי למרות חילוקי הדעות הפנימיים והפערים בין מרכיבי הקואליציה. ככל שזה המצב המסתמן, מבינים באופוזיציה מימין שהסיכוי לחזור לשולחן הממשלה הולך ומתרחק, ולכן הם מגבירים את הווליום והדה־לגיטימציה לבנט ולממשלתו. המטרה מקדשת את האמצעים. גבולות חופש הביטוי נמתחים עד קצה הגבול האפשרי ואולי אף מעבר לו.

בצלאל סמוטריץ’ חתום על קמפיין ברשת שבו נאמר “תעצרו את הטירוף עכשיו. תקציב הטרור לא יעבור”, כשלצד הכיתוב תמונותיהם של ראש הממשלה נפתלי בנט, יו”ר רע”ם מנסור עבאס ויחיא סינוואר, מנהיג חמאס ברצועת עזה. בפרסום שרץ ברחבי הרשת נכתב כדבר שבעובדה: “מיליארדים מתקציב המדינה יעברו לחמאס”, “תקציב עם דם על הידיים”, ותמונת כף יד מדממת המזכירה את מעשה הלינץ’ ברמאללה. יותר מכך, במודעה לקראת הפגנת הימין שנערכה שלשום מטעם המחנה הלאומי הופיעו זה לצד זה, בין השאר, הח"כים צחי הנגבי, אופיר אקוניס, מאי גולן ואיתמר בן־גביר, כשמתחת לשמותיהם נכתב מקום ההפגנה המיועד: כיכר מלכי ישראל. רבין יוק. אלמלא הודעתו של ראש עיריית תל אביב כי יקרין על בניין העירייה את הכיתוב “כיכר רבין”, הביזיון הזה היה מתרחש במקום שבו אירע הרצח.

אלפי המפגינים קראו: “גנבו לנו את המדינה”, “אין לכם מנדט למחוק את המדינה היהודית”. ח”כ בן־גביר ("הגענו לסמל של רבין, נגיע גם אליו") שב וקרא לאחמד טיבי “מחבל, לך לסוריה”. שלא לדבר על שר האוצר לשעבר ח”כ ישראל כץ שבראיון לכאן ב’ קשר בין ח”כ מנסור עבאס לחמאס: עבאס עומד בראש הזרוע הפוליטית של האחים המוסלמים, שחמאס תנועה אחות שלה. זו אינה ביקורת פוליטית לגיטימית, אלא הסתה מתמדת נגד יו”ר רע”ם, נגד חברי כנסת ערבים ובעיקר נגד ראש הממשלה בנט באופן אישי, רק משום שסירב לחבור לבנימין נתניהו ולהקים יחד איתו “ממשלת ימין על מלא”.

החברה הישראלית מקוטבת היום לא פחות משהייתה ב־4 בנובמבר 1995, ובמובנים רבים אדי הדלק שליבו את אש השנאה נגד רבין עודם ממלאים את האוויר. בכל זאת, נדמה שיש מנהיגים בימין שלא למדו כלום ולא שכחו דבר. מישהו עוד עלול להסיק מסקנות ולעשות מעשה.