החרדה העמוקה שלי מפני אופנועים החלה עוד בתקופת היותי סטודנט לרפואה. עשיתי משמרות ארוכות בחדר טיפול נמרץ, ובאופן כמעט קבוע הייתה לפחות מיטה אחת מאוכלסת בצעירים ששכבו על ערש דווי לאחר תאונת אופנוע. כבר אז כיניתי את האופנוע "מלאך המוות".
לימים הייתי לרופא, והתמונות הקשות של הצעירים המונשמים בחדר טיפול נמרץ לא נשתכחו ממני. כאשר בגרו ילדיי, השבעתי אותם שלא יעלו על אופנוע, ולשמחתי הם נענו לבקשתי.
לא התפלאתי לשמוע השבוע שכרבע מההרוגים בתאונות דרכים מתחילת השנה - 77 אנשים - הם רוכבי אופנועים. הסיכון ברכיבה על אופנוע הוא פי 15 יותר מאשר ברכב פרטי, בוודאי כאשר מגיעים איתו למהירויות עצומות, שכן מהירות הרכיבה עצמה גורמת לרוכבים להפריש אדרנלין ואנדורפין, אותו חומר טבעי דמוי מורפין. חומרים אלה נותנים לרוכבים תחושת ביטחון מדומה, תחושת חוסר פחד והתרוממות רוח. כל אלה פוגמים בשיפוט ובשיקול.
השבוע נסעתי ברחוב המסגר בתל אביב בשעות העומס. מימיני נסעו משאיות ואני במסלול השמאלי. הרווח ביני לבין המשאית היה פעוט למדי, ועדיין החליט רוכב אופנוע בלתי זהיר להשתחל ברווח הזה. הצליל הצורם הראשון ששמעתי היה הארגז שמאחורי המושב שלו כשהוא מתחכך בדלת הימנית האחורית שלי. בשלב הבא הפריע לרוכב ראי הצד שלי, ובזווית העין ראיתי אותו חובט בפראות בראי האומלל כדי לסגור אותו. הרוכב פיתח מהירות, עקף אותי מימין, ונעלם מהעין כשהוא מותיר אותי מקלל אותו ואת אבות אבותיו.
בכל נסיעה בתל אביב עוקפים אותך אופנועים מימין ומשמאל, תוך תחושה שהכביש שייך להם ואתה גורם מפריע, כזה שרק אמור כל העת "לחפש את האיש עם הקסדה", כמו שנאמר בקמפיין המפורסם. והיכן האחריות של האיש עם הקסדה? מה הפלא שהם נפגעים סטטיסטית יותר?
הזכרתי את מניין המתים, אבל לא את מניין הנפגעים בשנה ואת הנכויות שעמן הם נותרים ואת הנזק הכלכלי הנגרם בעטיין. מצב זה אינו יכול להימשך, אבל אין לי מושג כיצד ניתן לאכוף יותר את חוקי נסיעתם של אופנועים. מחירי הביטוח שלהם גבוהים, וזה, כנראה, לא מרתיע את המשוגעים לדבר.
אין ספק שיש לבדוק את תקינות מצלמות הצמתים, כי אין יום שאיני רואה אופנוע, אופניים, קטנוע או קורקינט חולפים באור אדום, ויש להטיל קנסות כבדים ולשלול את הרשיון של העבריינים. מה אומר, העובדה שעד היום לא נפגעתי מדו-גלגלי בכביש או על המדרכה, היא, מבחינתי, ההוכחה לקיום אלוהים.