1 אני בטוח שחלק מהקוראים לא יאמינו, אבל ממש לפני 50 שנה אפשר היה לראות אותי נוהג על טרקטור בשדות הפאלחה של קיבוץ תל יוסף, עובד בבריכות הדגים ואפילו עושה תורנות במכבסה ובחדר האוכל.
ייתכן שהייתי נשאר קיבוצניק עד היום, אלמלא פנה אליי ב–1971 הבוס שלי לשעבר שלום כהן, מי שהיה ראש מערכת השבועון "העולם הזה", שבו עבדתי בשנות ה–60, והציע לי לחזור ככתב בכיר בשבועון לנוער שאותו הקים ונשא את השם "נוער 71".
זה היה פלופ גדול. העיתון קם ב–1971 ונפח את נשמתו באותה שנה. במקביל לעבודה בעיתון הייתי עסוק בענייני הפנתרים השחורים. הם נעזרו רבות בשלום כהן, שהטיל עליי את המשימה לעזור להם בכל דבר שאפשר.
לאחרונה, כשמצאתי באחד הארונות בפינה נידחת את הפוסטר שעשינו לצורך קידומו של העיתון, חשתי ריגוש. אני מככב במרכז הפוסטר. לצדי, המשופם, עורך הדין אבי ברדוגו. כורעת, השדרנית שוש עטרי. ואיני מצליח להיזכר מי הדמות הממושקפת שנמצאת גם היא בפוסטר.
שנה מאוחר יותר, באוקטובר 1972, נעצרתי על ידי הקריפו–פוליציי הגרמנית כחשוד בהשתתפות בביצוע שוד יהלומים ברחוב הראשי של פרנקפורט לאור היום, שבו נגנבו יהלומים בשווי מיליוני מארקים גרמניים. ואם נציץ בביוגרפיה "המפוארת" שלי מאותם ימים, נמצא גם את החשד שאני הייתי זה שהצית את מערכת העיתון "העולם הזה" ברחוב קרליבך 14 בתל אביב.
השנים חלפו עברו. ב–27 באוקטובר השנה, התאריך שבו נולדתי על פי הכתוב בתעודת הזהות, פתחתי לכבודי בקבוק ג'וני ווקר כחול, מהמשובחים שיש, ונברתי בעברי הרחוק והקרוב. עברתי על מאות תמונות, קראתי את שני ספרי הסיפורים שפרסמתי, הבטתי על הציורים שציירתי, קראתי כמה עשרות כתבות מתוך אלפים שכתבתי ופורסמו, ורבתי עם עצמי - אם כדאי לחשוף כל מיני אירועים שפרטיהם לא פורסמו מעולם ולספר על כל מיני פעילויות שנטלתי בהן חלק אבל היו בחזקת סוד כמוס.
החלטתי לא לפרסם עדיין והתחייבתי לעצמי שאם אני מגיע לגיל 80 צלול ובר יכולת להתמודד עם מה שיקרה אחרי שאפרסם את סודותיי, אעשה זאת. אז תתפללו למי שבא לכם שאחזיק מעמד עוד חמש שנים בכושר סביר. מבטיח לכם שיהיה מעניין. מאוד מעניין.
2 ביום הולדתי ה–26 מצאתי את עצמי זרוק בצינוק בכלא אסלסגאסה בפרנקפורט. מספר התא שלי בקומה החמישית היה 521. אורך החדר כשלושה מטרים וכמה סנטימטרים ורוחבו פחות משני מטרים. בלי אסלה, בלי כיור. רק מיטה צרה, מזרן מסריח, שתי שמיכות צבאיות דקות ומצחינות וצוהר קטן וגבוה שלא ניתן להגיע אליו כדי לראות משהו. קור של מתחת לאפס מעלות.
בימים האלו, שבהם שהיתי לבד בצינוק, למדתי להעריך את החופש. למדתי להעריך מה זה נוף, שמיים, ים, עצים, פרחים. בימים האלו, בין קירות מסריחים, בלי סיגריות, קפה, מים זורמים או מקרר שאפשר לפתוח ולקחת פרי, גלידה, גבינה, נקניק - למדתי להעריך את הדברים שבשגרה. כמה הייתי מאושר כשאסיר עבודה אנגלי הצליח להשחיל לי שקית טבק, נייר גלגול וקופסת גפרורים. כל סיגריה שגלגלתי, הגלגול לקח שעה, רק כדי למשוך את הזמן.
כשלקחו אותי להארכת מעצר בפני השופט החוקר, באולם שנמצא כמה עשרות מטרים מבית הסוהר, הוליכו אותי אזוק בידיים וברגליים ברחוב, לעיני העוברים והשבים. איזו השפלה.
כשאני לוגם את הג'וני בלו לייבל, עולה בי מחשבה לנסוע לגרמניה, לבקר בצינוק המסריח, לראות את המקום שבו אירע השוד ואת המקום שבו נעצרתי, ולעשות מזה סרט דוקומנטרי שיהיה בו אולי מסר לחבר'ה צעירים, לא להעלות בדעתם לשחק אותה גנגסטרים גדולים ולחשוב מחשבות בכיוון דרך הפשע.
אני עובר עם המחשבות ועם עוד כוסית לעשייה בתחום החברתי, לעזרה לנכים, לבעלי המוגבלויות, לטיפול בקשישים. על השידה ישנם פרסים ותעודות הוקרה שקיבלתי על עבודתי העיתונאית. פרס סוקולוב, פרס אומ"ץ. עוד כוסית ואני חושב שאני לא דרעק כזה כמו שאוהבים שונאיי הלא מעטים לעשות ממני.
באחד מימי השבוע ניגשה אליי קשישה ברחוב. "אם אבקש ממך עזרה, לא תצעק עליי כמו שאתה עושה ברדיו?", שאלה. נחרדתי. ממתי אני צועק על קשישים שמבקשים עזרה? אוי ויי, זו התדמית שלי? הגברת הקשישה צריכה לעשות בדיקת MRI, ואמרו לה שהתור הקרוב הוא בעוד שלושה חודשים בבאר שבע. אעזור לה. מישהו כבר יחטוף בראש ממני.
אני פותח אלבום תמונות. מוכרח לומר שאני נרגש לראות איך "השודד", "המצית", "סוחר הסמים" - גם את זה אמרו עליי - מצולם יחד עם גדולי האומה, ראשי ממשלה, רמטכ"לים, ציירים, סופרים. וואללה, איזה מהפך עברתי, אני ממלמל ומוזג עוד כוסית בלו לייבל.
מפלס האלכוהול בבקבוק יורד לשפל, הראש שלי כבד. "אלו הם חייך" שאני עושה לעצמי מתיש. אני לא עונה לטלפונים, כי אני יודע שאלו אנשי ה"מזל טוב", "עד 120", "בריאות ואושר". אני לא סובל את זה.
3 ב–28 באוקטובר, ביום שאחרי, שואלים אותי אנשים איך ביליתי ואיפה הייתי ביום ההולדת שלי. אני מסביר להם בפעם האלף שאין לגביי שום חשיבות ליום הזה. "לא חגגתי, לא ביליתי, הייתי בבית", אני עונה בכעס. האמת היא שזה לא מדויק. הייתי עם ג'וני ועם העבר שלי. היה כיף, למדתי על עצמי המון, אף אחד לא הפריע. הסתדרנו מצוין, הסקנו מסקנות, קיבלנו החלטות, נראה איך אעביר את שנתי ה–76.
מתחת לדירה אני שומע מישהי עם קול מבוגר צועקת "אדון זהבי, אדון זהבי". אני מציץ מהחלון ורואה שכנה קשישה מהבית הסמוך, שפעם עזרתי לה בעניין כלשהו. "אדון זהבי, צלצלתי אתמול חצי שעה באינטרקום. למה הוא לא עובד? הבאתי לך עוגה ליום הולדת". וואי וואי, הלך עליי. אני מתעב עוגות יום הולדת.