ועידת האקלים של האו"ם נפתחה ביום ראשון בגלזגו בסקוטלנד. השאלה היחידה שצריכה להטריד אותנו היא אם תוצאותיה יבשרו על שינוי אמיתי באופן ההתמודדות של האנושות עם אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפניה, אם לא הגדול שבהם. התשובה לשאלה זו כלל לא קשורה בדיונים ובנאומים שנישאו בוועידה. התשובה גם לא קשורה בתקציבים שיוקצו לטיפול במשבר האקלים. התשובה לשאלה אם נראה שינוי התנהגותי תלויה בדבר אחד בלבד: האם נוכל להתעלות מעל כשלי החשיבה האנושית וההטיות הקוגניטיביות המאפיינות את מנגנוני עיבוד המידע שלנו ולהבין שמדובר באיום קיומי.
מהבנה לעומק של המנגנונים שלנו, לצערי, התשובה אינה מבשרת טובות. אומנם מדענים ברחבי העולם מסכימים כי הוועידה היא רגע מכריע והזדמנות אחרונה עבור האנושות להימנע מההשלכות החמורות ביותר של משבר האקלים. זאת ועוד - על פי הקונצנזוס המדעי, זהו העשור האחרון שבו עדיין ניתן לפעול כדי למנוע את ההחמרה האקספוננציאלית בהשלכות של משבר האקלים. המטרה המוצהרת של הוועידה היא להניע לפעולה ממשית, שתגביל את ההתחממות הגלובלית ללא יותר מ־1.5 מעלות צלזיוס בהשוואה לעידן הטרום תעשייתי. מעבר לגבול זה, כך אומרים מדענים, האנושות תצטרך להתמודד עם שינויים דרמטיים בכדור הארץ, בעלי השלכות הרסניות למערכת האקולוגית.
"בפני האנושות ניצבות כמה אפשרויות - או שנבחר בהפחתה מהירה ובקנה מידה גדול של פליטות גזי חממה - או שאנו מקבלים את העובדה שהאנושות עומדת בפני עתיד קודר על הפלנטה הזו. או שאנו בוחרים להגביר את מאמצי ההסתגלות להתמודדות עם אסונות מזג אוויר קיצוני, או שאנו מקבלים את העובדה שיותר אנשים ימותו, יותר משפחות יסבלו, ועוד נזק כלכלי יבוא בעקבותיו", אמרה בפתח הכנס סגנית מזכ"ל האו"ם לנושא משבר האקלים, פטרישיה אספינוסה.
התשובה לשאלה אם אנחנו עומדים בפני משבר קיומי ברורה. התשובה לשאלה אם ניתן לעשות משהו בעניין, גם היא ברורה. השאלה היחידה שאינה ברורה עד הסוף היא אם נוכל ליצור שינוי התנהגותי. הבעיה כאן אינה של יכולת או של רצון, היא בעיה של סגירת הפער בין הבנה רציונלית של האיום לבין היכולת לפעול בהתאם להבנה זו.
מבחן האישיות
בואו נעשה עצירה מתודית כדי להדגים את העניין. אנא קראו את התיאור הבא: "אתה אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן. מאז שהיית קטן היה ברור שאתה לא כמו כולם. שיש לך ראייה שונה של הדברים. לעתים קרובות מדי אתה ביקורתי ביחס לעצמך ובספק אם קיבלת את ההחלטות הנכונות. קל לך לייעץ לאחרים, אבל אתה מתקשה כשזה מגיע לעצמך. "אתה תמיד תעדיף מידה של גיוון ותאבד סיפוק כאשר ישנן הגבלות. אתה מתגאה ביכולתך לחשוב עצמאית ואינך מקבל דבר כמובן מאליו. בנוסף, יש לך יכולות אמפתיות מפותחות ויכולת מופלאה לראות את האחר".
עד כמה התיאור הזה מתאר את אישיותך בין 0 ל־5? אני מניחה שהתיאור די קולע למציאות. למעשה, תיאור זה נלקח מאחד ממדורי האסטרולוגיה. תיאור דומה לזה סיפק פסיכולוג בשם ברטרם פורר לסטודנטים שלו, לאחר שאלו התבקשו לענות על שאלון אישיות. פורר התעלם מתשובותיהם ונתן להם את התיאור לעיל בתואנה שאלו הן תוצאות מבחן האישיות. כשהסטודנטים נתבקשו לדרג עד כמה ההערכה מתארת את אישיותם בין 0 ל־5, הממוצע שהתקבל היה 4.3.
"כאשר נתתי לאנשים את התיאור האמור, לאחר שביקשתי מהם שם ותאריך לידה בלבד - אחת הנשים הגיבה בהתרגשות: 'וואו, זה פשוט מדהים, אני ממש יכולה לחוש את הדברים האלו בעצמי'. גבר אחר הוסיף: 'אני נדהם שרוב הדברים פה נכונים לגביי'". ניסוי זה מלמד אותנו משהו מאוד בסיסי על מנגנון עיבוד המידע שלנו. נטייתנו להאמין בטענה מסוימת עומדת ביחס ישר לרצון שלנו שטענה זו תהיה נכונה. מצד שני, נטייתנו שלא להאמין בטענה מסוימת עומד ביחס ישיר לחוסר רצוננו שהיא תהיה נכונה. זה מה שמכונה הטיית האופטימיות. נטייה זו משחקת לידי אסטרולוגים, מגידי עתידות וקוראים בקפה למיניהם, המשכנעים לקוחות שיש להם כוחות על־טבעיים.
אחת ההדגמות המשעשעות של הטיית האופטימיות נצפית כשאנשים מתבקשים להעריך את עצמם ביחס לאחרים, על כישורים שונים כגון נהיגה, רגישות, חוש הומור ועוד. מסתבר ש־85% מאיתנו סבורים כי יש להם יכולת שהיא מעל הממוצע "להסתדר עם אחרים", 93% מאיתנו מאמינים שהם בעשירון העליון כשזה נוגע לכישורי הנהיגה שלהם, ללמעלה מ־90% מהאנשים יש חוש הומור יוצא דופן, ויותר מ־80% מאיתנו רגישים באופן משמעותי יותר מאחרים. הרבה מהנשאלים מוכנים היו להמר על כך בכספם.
ישנה רק בעיה קטנטנה... סטטיסטית, בלתי אפשרי שכולנו יותר טובים מכל השאר. אם כולנו מעל הממוצע, אין ערך סטטיסטי לממוצע. אז או שיש בעיה עם האופן שבו מחושב הממוצע בימינו, או שהבעיה טמונה ביכולתנו לשפוט ולהעריך את עצמנו. הממצאים נוטים לטובת ההסבר השני. יש לנו קושי בהערכה אובייקטיבית של מידע הנוגע לעצמנו. נמצא כי הקושי הוא לא רק להעריך מידע הנוגע ליכולות שלנו, אלא גם מידע הנוגע להסתברויות של אירועים עתידיים. אנו מעריכים בסבירות גבוהה את האפשרות שנחווה אירועים חיוביים ובסבירות נמוכה את האפשרות לאירועים שליליים.
מדהים שלא משנה אילו עובדות או סטטיסטיקות יעמידו בפנינו, או כמה עשיר הוא ניסיון חיינו, הטיה זו עמידה בפניהם. חשיפה של אנשים לסטטיסטיקות נמצאה כלא אפקטיבית בהשפעתה על תפיסת האופטימיות, ולא חסרות דוגמאות: אף שידוע כי שיעור הגירושים בעולם נע סביב 40%, זוגות שזה עתה התחתנו מעריכים את סיכוייהם להתגרש ב־0%. הערכה זו נמצאה גם בקרב עורכי דין לענייני גירושים; אף שהסיכוי שלנו להיות מעורבים בתאונת דרכים הוא 33%, אנו מעריכים אותו סביב 5% (הטיית "לי זה לא יקרה"); אף ששיעור הילדים המחוננים עומד על 5%, יותר מ־40% מהאמהות לילדים בגילי שנה סבורות שהילד שלהן מחונן או מוכשר בצורה בלתי רגילה.
אף ש־80% מאלו הבונים בית או משפצים מודים שהם חורגים מהתקציב ומהזמן שהגדירו לפרויקט, מרבית האנשים סבורים שהם יצליחו לסיים בזמן ולא לחרוג מהתקציב; אף שמתוך חמישה בתי עסק שנפתחים, ארבעה נסגרים, בעלי עסקים אומדים את סיכויי ההצלחה שלהם ביותר מ־70%; אף שהסיכוי לחלות בסרטן גדול פי 20 בקרב מעשנים, רוב המעשנים לא חושבים שיש להם סיכוי גבוה מהממוצע לחלות בסרטן. הערכות אלו נמצאו גם בקרב רופאים המעשנים.
לטענת הביולוג Ajit Varki , המין האנושי היה נכחד אילולא המנגנון המוחי העומד בבסיס אשליית האופטימיות. יכולתנו לחשיבה מודעת אפשרה לנו, בשונה מבעלי חיים אחרים, לדמיין את עצמנו בעתיד. הבנה זו, שצפויה לנו הידרדרות מנטלית, דעיכה של יכולות קוגניטיביות בגיל מבוגר, מוות או מחלות, עלולה לפגוע בתפקוד היומיומי שלנו ולהוביל לדיכאון. כדי לנטרל השפעות אלו, האבולוציה דאגה להתפתחות המנגנון המאפשר את הטיית האופטימיות.
כאן ועכשיו
מעבר להטיית האופטימיות, סיבה נוספת שבגינה איננו מסוגלים לתפוס שהבית עולה באש, היא יכולתנו לתת משקל לאירועים שיקרו בעתיד הרחוק. מסתבר שהאבולוציה לא תכנתה אצלנו מנגנון שמאפשר לראות לעתיד הרחוק. אחת החולשות האנושיות הגדולות היא היכולת להעריך מצבים ואירועים בפרספקטיבה של זמן; להביא בחשבון את השיקולים שישפיעו עלינו בעתיד. זו הסיבה שמטלות רחוקות נראות כל כך בנות ביצוע.
זהו בדיוק המנגנון המאפשר לנו להביא עוד ילדים לעולם אחרי הילד הראשון. כשאתם בתוך כל הקושי - חוסר שעות שינה, חיתולים, הנקות - הדבר האחרון שאפשר לחשוב עליו הוא ילד נוסף, אבל המחשבה היא שבעתיד משפחה גדולה תהיה דבר נפלא. תחשבו על התסריט שרץ במחשבות של כל המשפחה שיושבת ליד האח בחורף או על חוף הים בקיץ, וברקע נשמעים קולות הצחוק של הילדים משכשכים במים. התסריטלא מכיל את ההחתלות, את חוסר שעות השינה ואת המריבות עם בן הזוג על השאלה מי יקום בלילה.
באותו אופן, אם התקבלנו לעבודה חדשה שממש רצינו, התסריט המדומיין יציג אותנו במשרד החדש עם הנוף לים ועם המזכירה שמעבירה טלפונים. חסרה לנו בתסריט הזה הנסיעה במשך שעה וחצי לעבודה וממנה. חשיבה אנושית התפתחה באופן כזה שהיא ממוקדת כאן ועכשיו, בגמול ובעונש מיידיים. כאשר מציעים לאנשים 100 דולר עכשיו או 200 דולר בעוד חודש, רובם יעדיפו את הכסף כאן ועכשיו. מצד אחד, איננו טובים בדחיית סיפוקים, ומצד אחר קשה לנו להביא בחשבון את העצמי העתידי שלנו. ריצ'ארד ת'אלר, זוכה פרס נובל בכלכלה, הראה במחקריו את הנטייה המושרשת בנו לקבל החלטות שאינן לטובתנו לטווח הרחוק, גם כשאנו מודעים להשלכות השליליות. רווחים לטווח הקצר נחווים כאטרקטיביים יותר מאשר רווחים לטווח ארוך.
איך כל זה קשור למשבר האקלים? כאשר אירוע קרוב מאוד אלינו, מבחינה פסיכולוגית אנחנו נוטים לתת לו יותר משקל בהחלטות שלנו, לעומת אירוע רחוק. לאנשים יש נטייה לחשוב באופן מופשט על איום עתידי ללא נקודת זמן מוגדרת, ולכן הם מייחסים לו פחות מקום בשיקוליהם. אירועים עתידיים אינם יכולים ליצור אצלנו תחושת דחיפות. המציאות היומיומית מקבלת משקל רב יותר. אנו מעריכים יתר על המידה את מה שקורה עכשיו, לעומת מה שיקרה בעתיד. גורמים כמו חוסר יכולת לסיים את החודש, טיל שנורה, ציוץ של מנהיג בטוויטר - כל אלו קובעים את סדר יומנו, הרבה יותר מאיומים עתידיים.
נראה שהדרך היחידה לצאת מהאדישות המאפיינת אותנו היא להבין את המגבלות האנושיות ולאמץ דפוסי חשיבה המאפשרים לנו להתעלם מההטיות ומהכשלים החשיבתיים המאפיינים חשיבה אנושית. אחרת, לא נשרוד עוד זמן רב בעולם הזה.
ד"ר לירז מרגלית [email protected]