בוועידת האקלים ה־26 של האו”ם, שנפתחה ביום ראשון שעבר בגלזגו שבסקוטלנד בהשתתפות נציגים מכ־200 מדינות, בהם מנהיגי מדינות גדולות, השתתפו גם ליה לב (16), תלמידת תיכון עירוני א’ בתל אביב, ועלמה פומגרין (15), תלמידת הכפר הירוק, ששימשו הנציגות הישראליות של תנועת “מחאת הנוער למען האקלים”, תנועת מחאה של בני ובנות נוער הפועלים לעצירת משבר האקלים והבאתו לתודעה הציבורית.
השתיים הגיעו לוועידה בליווי אמה של פומגרין ואתמול הן שבו ארצה. “הבנו שבוועידה הזו צפויות להתקבל החלטות שמשליכות על עתידנו והרגשנו חובה לנכוח בה ולהשמיע את הקול של הנוער, של דור העתיד, הדור שאמור להיפגע הכי הרבה מההשלכות של המשבר ומההחלטות שצפויות להתקבל בוועידה”, מציינת לב, המשמשת גם כדוברת התנועה.
“היה ברור לנו שאנחנו נהיה שם, וזה היה צעד חשוב מאוד עבורנו, עבור החברים שלנו ועבור כל בני האדם ובני הנוער”, מוסיפה פומגרין. “קיבלנו תמיכה אדירה מכל חברי התנועה ויצאנו עם מטרה ברורה להפיץ את הבשורה ולהסביר את המצב מנקודת מבטו של הנוער”.
תארו את האווירה בוועידה.
לב: “מצד אחד זה היה מאוד מרגש כי פגשנו פעילים ופעילות מכל העולם ולקחנו חלק בכל מיני פעילויות, ומצד שני זה היה מתסכל להיות בכנס כל כך גדול, כשאנחנו רואות איזו השקעה הייתה בו ואיך ארגנו אותו יפה וכל מנהיגי העולם הגיעו אליו, אבל יודעות שהרבה מזה זה הצגה, שייראה כאילו הם עושים משהו. בפועל לא יוצאות מכאן החלטות משמעותיות, ואנחנו רק רואות הבטחות ריקות שאין להן שום גיבוי בתוכניות, ואנחנו לא רואות איך מכאן אנחנו מקבלות פעולה משמעותית שאנחנו צריכות כדי לפתור את המשבר”.
פומגרין: “פגשנו בני נוער מכל רחבי העולם. לרוב כשמדברים על משבר האקלים, אנחנו חושבים על העתיד הרחוק והשנים הבאות, אבל פגשנו בני נוער שזה משפיע על הקיום והחיים שלהם כבר היום. זה כל כך קשה להבין שמקבלי ההחלטות יודעים שאנשים נפגעים ומתים מזה, ולא רק שהם לא עושים כלום, אלא הם מקדמים נושאים אחרים והם כל כך אטומים. זה פשוט מתסכל להבין שלא אכפת להם”.
איך ההרגשה, בגילכן, לנסוע לוועידה כזו חשובה?
לב: “מצד אחד זה סוג של חלום, זה אירוע מטורף שאני מניחה שרק עוד כמה שנים נצליח לעכל. אני מרגישה שזה אירוע גדול, זה לא משהו שבנות 15־16 צריכות להתעסק בו, אנחנו לא צריכות להשקיע ולהתאמץ בלהסביר למקבלי ההחלטות שאנחנו נלחמות כאן על החיים שלנו, מבחינתי זה מגוחך שאנחנו צריכות להגיד את זה, ושמקבלי ההחלטות לא יודעים לבד שהמטרה שלהם היא שאנשים יחיו. אז כאקטיביסטית זה היה סוג של חלום, אבל עצוב שאנחנו צריכות להתעסק בלהסביר למקבלי ההחלטות מה חשוב במקום לחשוב על טיסה לניו יורק או מסיבות”.
פומגרין: “הנתונים ידועים כבר שנים, ובכל זאת בוחרים להתעלם מהם ולעצום עיניים אל מול המשבר, אז אין לנו ברירה אלא לפעול, כי אלה שיש להם אחריות להגן עלינו ולשמור על החיים שלנו – לא עושים את העבודה שלהם. שמחנו להשתתף בכנס הזה, אבל חבל שזה קרה כחלק מהמאבק שלנו למען החיים והעתיד שלנו. לא יכולנו לשבת בחיבוק ידיים ולראות שהעתיד שלנו פשוט נגזל מאיתנו”.
לב: “זו גם פריווילגיה ענקית שיכולנו להגיע לוועידה, זה משהו שאנחנו מרגישות בייחוד עכשיו, כי לא הגיעו הרבה אנשים ממדינות מתפתחות שבהן המשבר כבר משפיע, והם חיים בפחד ומאבדים את הבתים והמשפחה שלהם, ורובם לא יכולים להיות כאן כי הכנס הזה היה אקסקלוסיבי. ראיתי בכנס פגישה וירטואלית של מישהי מהאו”ם עם נציגים מאוגנדה, וחתכו מהתמונה את אחת מפעילות הנוער הבולטות שם, הם פשוט בחרו בוועידה לנפנף החוצה את קולות המחאה האמיתיים. הכנס לא דאג להשמיע את קולות המחאה שכן היו צריכים להישמע, ולכן היה חשוב לנו להגיע, כדי לתת ביטוי לאותם קולות מכל העולם שלא מושמעים. לא ראינו בכנס את מי שנפגעו הכי הרבה מהמשבר, וזה עצוב”.
מה כן אהבתן בוועידה?
פומגרין: “היכולת לפגוש פעילים מכל העולם, לשבת איתם בחדר ולהבין שיש לנו מכנה משותף ואידיאולוגיה משותפת, לשלב ידיים ולחשוב איך אפשר לפעול יחד. זה משהו שנתן לנו תקווה ואת הכוח להמשיך, וזה הדבר הכי טוב שהיה בכנס הזה. אנחנו לא תולים תקווה במנהיגי העולם, אלא דווקא בפעילים שהם המנהיגים האמיתיים, הם אלו שפועלים באמת, ובסוף אנחנו אלה שיוצרים את השינוי”.
לב: “אפשר היה לראות שההתייחסות הכי מדהימה שקיבלנו הייתה מצד בני הנוער שפגשנו בוועידה. עם המבוגרים היו לנו גם שיחות טובות, אבל הרגשנו שלא מעריכים אותנו מספיק, כלומר הייתה תחושה שהם אמרו ‘אוי, איזה חמודות בנות הנוער האלה, ממש אכפת להן מהאקלים’, ולא תפסו אותנו כאנשים בוגרים שהגיעו לעשות שינוי ולפעול. אנחנו נלחמות על החיים שלנו וזה תסכל אותנו, כי לא הרגשנו שלקחו את מה שאנחנו עושות ברצינות. הם לא היו רגילים לכך שנוער לוקח חלק כל כך פעיל ומשמעותי במאבקים”.
ממילים למעשים
במהלך הכנס פגשו השתיים לראשונה את ראש הממשלה נפתלי בנט והגישו לו מכתב שעליו חתמו למעלה מ־500 תלמידים מכל רחבי הארץ, והציג את ההשלכות של אי־הצבת יעדים הולמים בנוגע למשבר האקלים ותבע להעלות את יעדי הפחתת פליטות הגז של מדינת ישראל, כך שעד 2050 שיעור הפליטות יעמוד על אפס, כפי שאכן סיכמו ראש הממשלה ושרת האנרגיה קארין אלהרר. באותו מכתב התבקש ראש
הממשלה להשמיע גם את קול בני הנוער הישראלים בוועידה בגלזגו. “ביום הראשון של הוועידה חיכינו שעה בחוץ כדי לראות את ראש הממשלה בנט בכניסה לאולם לכנס המנהיגים”, מספרת פומגרין. “קראנו לו ורצנו לעברו, ולמזלנו הוא שמע אותנו והסתובב והענקתי לו את המכתב, את הקול של דור העתיד. זו הייתה פגישה של שתי דקות בגלל שהוא מיהר מאוד, והוא שאל: ‘מה, הגעתן עד לכאן?’, הוא הופתע שהגענו מישראל עד לגלזגו, אבל בשבילנו זה מובן מאליו כי הגורל שלנו מונח על הכף”.
“פגשנו גם את תמר זנדברג, השרה להגנת הסביבה, שקיימה פגישה עם כל הארגונים, ויצא לנו לדבר איתה ולשאול אותה שאלות”, מוסיפה לב. “פגשנו גם באירוע הרמת כוסית את שרת האנרגיה קארין אלהרר”.
איך הן קיבלו אתכן?
לב: “עם זנדברג יש לנו קשר טוב עוד לפני שהיא הפכה לשרה, ואנחנו רואות שהנושא חשוב לה, ואנחנו מקוות שהיא גם תמשיך עם ההצהרות שנאמרו כאן בכנס ותתרגם אותן לתוכנית פעולה אמיתית עם חוק אקלים ויעדי ביניים שיאפשרו לנו להגיע לאפס פליטות”.
פומגרין: “עם אלהרר יש לנו עוד דרך ארוכה, צפויה לנו פגישה איתה בסוף החודש. אנחנו רואות שיש שיפור מאז שהיא נכנסה למשרד, אבל יש מקום לעוד שיפור ואנחנו מקוות שנוכל להמשיך לעבוד איתה כדי לקדם את נושא האנרגיות המתחדשות ואת המטרות המשותפות שלנו ולקדם את חוק האקלים. אנחנו לא רוצות שכל המילים היפות שנאמרו בכנס ירדו לטמיון, אלא שהן יהפכו למעשים”.
אחת הדמויות המרכזיות שהשתיים פגשו בוועידה היא פעילת האקלים גרטה תונברג השוודית בת ה־18, שפעילות המחאה שלה העלתה את משבר האקלים בשנים האחרונות לתודעה העולמית, והיא עצמה הפכה למודל לחיקוי ולהשראה עבור מיליוני בני נוער בעולם כולו.
“היינו יחד עם גרטה בפגישה של תנועת מחאת הנוער העולמית", מספרת לב. "היא פעילה מדהימה שסחפה אחריה מיליוני אנשים לפעולה למען צדק אקלימי, אך יחד איתה פועלים עוד המון פעילים ופעילות שכבר מרגישים את השלכות המשבר על בשרם. לכן לצד גרטה, חשוב גם לתת במה לפעילים שדווקא בדרך כלל מושתקים. העבודה של כולנו יחד היא מה שמביאה את ההשראה והתקווה לשינוי. הפעילים שפגשנו גרמו לנו לחשוב שאנחנו לא לבד ושעדיין יש תקווה, גם בארץ וגם בשאר העולם. יש מיליוני בני נוער שזה חשוב להם”.
מה אתן מרגישות שהוועידה תרמה לכן בהיבט האישי והמקצועי?
פומגרין: “היה כיף לפגוש אנשים מכל העולם, וזה נתן לנו נקודת מבט יותר רחבה, אבל בסוף אנחנו כאן לא בשביל הפן האישי, אלא בשביל הפן המקצועי. להעביר את המסר ולהיכנס לתודעה הציבורית, החברתית והפוליטית”.
לב: “כל הפעילות הזו בתנועה ובנושא הזה השפיעה עליי וגם על עלמה, והכנס הזה נתן עוד פרספקטיבה. מצד אחד יש הרבה תסכול על הצהרות ריקות מתוכן שנתנו מקבלי ההחלטות, ומצד שני זה גם נתן לנו תקווה ועוד מוטיבציה וכוח לשינוי, ואנחנו מקוות שהכוח הזה ישפיע ושננצח במאבק הזה”.
רחוק מלהיגמר
לאחר החוויה החד־פעמית הזו, השתיים שבו הבוקר ללימודים בבית הספר. “הכנס הדגיש את גודל המשבר, והבנו כי הזמן הולך ואוזל ושהכוח נמצא בציבור, ואם נתאחד ונגבש את הקול שלנו – נצליח לשנות כל דבר”, מסכמת פומגרין.
“מאוד קל להגיד ‘וואו, איזה כנס הם עשו’, ולהרגיש חלק מהכנס הגדול הזה, אבל אנחנו חוזרות עם הבנה שלא קרה כלום במשבר בכנס, אלא רק הראו לנו תמונות של עצים וילדים שמחים כדי שנחשוב שקרה כאן משהו”, מוסיפה לב. “אבל המציאות היא שלא. זה לא משנה אם אנחנו באולם ענקי או בחדר קטן בזום - זה לא מה שיביא את השינוי. אנחנו צריכות להמשיך לפעול עד שניצור שינוי. כל הכנס הזה היה בלוף אחד גדול, וחשוב שאנשים יבינו את זה וידעו שהמאבק הזה רחוק מלהיגמר”.