ביומיים האחרונים, בעקבות ההבטחות על נסיקת המחירים הממשמשת וסגירת האתר הסודי והזול של שופרסל לחרדים, שהוכיח שאפשר למכור בפחות ועדיין להרוויח, אנחנו צופים בהשתאות בעליית מדרגה: ועדת הכלכלה מתכנסת לדיון חרום על עליית המחירים, הרשות לתחרות מזמנת את הקמעונאים הבכירים, מנהלי יצרניות המזון ויבואני הענק לחקירה תחת אזהרה, בחשד לתיאום מחירים - וכל אחד מאשים, ובפאתוס גדול, את השני.
מיכאל ביטון, יו"ר הוועדה הטיח במנהלי רשתות המזון שהם אלה קובעים את המחירים הגבוהים והוא לא ייתן להם להמשיך להשתולל, איציק אברכהן, מנכ"ל שופרסל, ענה לו, "השתגעתם? אנחנו מתאמים מחירים?", ומייד אחרי שרמי לוי סולק מהדיון, ולפני שהתייצב בעצמו לחקירה ברשות, הוא הסביר לכל מיקרופון פתוח שהמדינה היא זו שאשמה.
הבעיה היא שכאשר שבוחנים את יוקר המחייה המטורף בישראל, אין אפילו צדיק אחד. כולם אשמים וכל אחד מהמעורבים בסחיטת הארנק של האזרחים, מנצל את הדיון הציבורי המתועד הזה, לטובת האינטרסים של עצמו, תוך שהוא מצהיר עד כמה אין לו ברירה אחרת וכמה שהלקוחות יקרים לליבו.
בואו נעשה סדר בצדקנות הקקופונית הזו:
נתחיל ביצרני המזון וביבואנים, שהתאפקו עשור, מאז המחאה החברתית של 2011, להעלות מחירים מאימת הצרכנים שהתהפכו עליהן ברוטשילד. במשך החודשים האחרונים הם הזריקו לתקשורת ידיעות על הזינוק בעלות שינוע הסחורות בים והפריקה האיטית בנמלים, תיבלו בעליות המחירים של חומרי הגלם והדלק, והפכו את עליות המחיר לא רק למוצדקות אלא אפילו להכרחיות.
מצד שני, את שער הדולר הנמוך הם העדיפו לטאטא מתחת למכולות, למרות שהוא מפחית דרמטית את העלויות ואפילו אמור להביא לירידת מחירים. שלא לדבר על הרווחים העצומים שצברו בקורונה, שיכולים לאפשר להן לספוג, אם צריך בכלל, עלייה מתונה בהוצאות - שכאמור לא ממש רלוונטית כרגע.
כדי להגיע לעלייה בשורת הרווח אפשר להשתמש בתרגיל השחוק הבא: מדליפים לתקשורת כתב הפחדה עם איום בעליית מחירים של עשרות אחוזים, כמו שעשו על פי החשד כמה יצרנים ויבואנים ואחרי קריאות הגוועלד מהציבור, מרגיעים אתם ומודיעים שהמחירים יעלו באחוזים בודדים בלבד ועוד מקבלים חיבוק על ההתחשבות ברגשות.
ועכשיו לקמעונאים. כנראה שהם נתקפו געגוע לרווחים העצומים של שנת 2020 מוכת הקורונה, כי אחרת אי אפשר להסביר את התשוקה הבלתי נשלטת שלהם לתמוך בייקור המוצרים. אם פעם הם היו עומדות בפרץ ומעיפים מהמדפים סחורה של יצרנים ויבואנים תאבי בצע, פתאום אייל רביד, הבעלים של רשת ויקטורי, מסביר ש"אין מנוס מעליית מחירים", איציק אברכהן מבכה את המצב בנמלים ומבין לליבם של אלה שעד לפני רגע החזיק אותם קצר ולא נתן להם לגבות עשר אגורות יותר.
כשהמדינה יודעת רק לדבר
ומעל לכולם נמצאת מדינת ישראל, שמנציחה את הקטסטרופה הצרכנית שבה עשר חברות ענק מנהלות את כל השוק, ולא עושה דבר כדי לפקח עליהן, להגביר את התחרות, להוריד מכסי הייבוא, לצמצם את הרגולציה והבירוקרטיה, ולהפחית את יוקר המחיה.
רשות התחרות, הרגולטור מטעם המדינה, שאמורה היתה לתת עבודה, לפקח, ולהכריז סוף סוף על היבואניות הגדולות קרטלים או מונופולים, הפכה בתקופת כהונתה של הממונה לשעבר מיכל הלפרין, לרשות הריכוזיות, וייצגה את האינטרסים שלהם במקום את אלה של הצרכנים.
כך העזו שטראוס ודיפלומט לדווח בדוחות לבורסה, לא פחות, שהן מתכוונות להעלות מחיר בקרוב, מהלך לעומתי "ישר מהמקפצה", כי אף אחד במילא לא יעשה להן שום דבר.
אז עכשיו כולם מצקצקים בלשון, מאשימים, ומבטיחים הבטחות גדולות, "אם מישהו חושב שהאירוע הזה ייגמר בקנס של 50 מיליון שקל ובכתבי אישום לכמה אנשים", הכריז יו"ר ועדת הכספים, מיכאל ביטון, "הוא טועה. אנחנו נאסוף מידע ונצפה מרשות התחרות לבדוק בכל חודש, ואם צריך להכריז על מישהו כמונופול - לעשות זאת".
אז אמר. רק כשההצגה תסתיים והמסך ירד, הריכוזיות במשק הישראלי תמשיך לגדול, והחקירה, אם אכן תעלה ממצאים מפלילים, תיגמר בקנס כספי שחברות הענק יוכלו לעמוד בו בקלות רבה, ובאף אחד לא ידבק רבב. מי שישלם, כרגיל, על העוולות האלה הוא הצרכן הישראלי, שהתעייף מההצגה המתישה הזאת, שחוזרת על עצמה מדי כמה שנים, ויעמוד בתור לשלם את החשבון המנופח בסופר.