כולם מסביבי מפחיתים משקל ומתחילים לתפוס מעצמם דוגמנים ודוגמניות. מפסיקים לאכול או גרוע יותר, אוכלים לחם ללא גלוטן, כי גלוטן זה רעל. לעשות את כל הסמים שברא אלוהים ולתת באלכוהול הפקר־הפקר פטרושקה זה יופי, אבל גלוטן זה רעל. נו טוף.
לסם החדש שחדר לתודעה קוראים אוזנפיק, או משהו כזה. "אתה יכול לאכול מה שבא לך", הודיע לנו בני, "אפילו סברינה עם קצפת, עדיין תפחית ארבעה קילו בחודש עם הזריקה הזו". ובני באמת זרק מעליו 12 קילו בשלושה חודשים, ומתחיל לפתח בבתי קפה ומסעדות מאפיינים של דוגמנית אנורקטית. הוא מספר שזה נורא קל. "אין לי תיאבון, קוף. פשוט לא בא לי". שאלתי אותו אם הוא לא מדוכא מהעובדה שאין לו תיאבון. "קוף, כמו שתמיד אתה אומר: כולנו בדיכאון אחרי לידה, אז אין אצלי שינוי במגמה".
אז החלטתי להצטרף לטרנד החדש. שאלתי את בני איך מצטרפים למועדון, והוא הסביר לי בפשטות: "קוף, רק רואים אותנו, נותנים לנו מרשם, קלי קלות. לך לרופא שלך הוא ייתן לך".
אז קבעתי תור אצל הדוקטור התימני, שמאוד שמח לראות אותי. "דוקטור, תן לי מרשם לזריקה של הדיאטה". הוא חייך ואמר שאני לא צריך את זה. "תשנה אורח חיים, זרוק את הסיגריות, תחיה עד 100 שנה קלללל. אין קיצורי דרך, מספיק עם השטויות". אבל בני הכין אותי לתהליך. "בסדר בסדר. תן לי הפניה לדיאטנית קלינית, היא תשנה לי אורח חיים".
"בסדר, קוף, אבל צריך בדיקות בשבילה. אני נותן לך הפניה גם לבדיקות. הפעם האחרונה שעשית הייתה במרץ".
"דוקטור, אולי מספיק עם השטויות? ממרץ לא השתנה כלום, יאללה, תדפיס, אין לי את כל היום פה".
אבל הוא כבר לא שמע אותי והדפיס את הבדיקות. "אתה גם עושה בדיקת שתן שבועית, אתה משתין בבקבוק פלסטיק כל היום, ומביא אחרי שבוע למעבדה".
התפוצצתי מצחוק. "תגיד אתה אמיתי? נראה לך אני אסתובב עם בקבוק איתי? זה רק אצלכם התימנים החסכנות הזו. זו הסיבה שהחלקים היחידים שאתם לא אוכלים בפרה, זה החבל והפעמון".
יצאתי עם ערימת הפניות, סיכמתי ביני לביני שאגיד לדיאטנית שעשיתי את הבדיקות אבל שטרם הגיעו תוצאות, בגלל העומס, כנראה. המוקדניות ארגנו לי את הדיאטנית תוך 48 שעות.
ירדתי למטה והזמנתי ארוחת בוקר. ישבתי עם מוישה "כיפה", שהיה כדורסלן ומאמן בעברו, ובגלל שהיה דתי ושיחק עם כיפה לראשו, הרוויח את הכינוי ביושר. גם יוסי סתומיאן צץ פתאום. הייתי עסוק בבליסה, לא שמתי לב שהדוקטור הופיע פתאום בדרכו לחנייה. "יופי, קוף, ג'בטה זה ממש שינוי אורח חיים. אתה ממש על זה". לא התבלבלתי ועניתי לו: "דוקטור, האמת, רציתי לחוח, אבל איתי מסטול במטבח ולא רוצה לבנות טאבון. אז התפשרתי על ג'בטה. אבל הוא שרף לי אותה קצת, אז כבר אין קלוריות".
הוא חייך ושאל: "והריבה והתפוגזר מה איתם? הם הגיעו לבד?".
"הריבה היא קונפיטורה טבעית של תות. ותפוגזר זה פירות טריים. אצלנו באליטה האירופית חייבים מתוק כדי להעלות את הסרוטונין. אנחנו לא כמוכם מהמדבר, אנחנו מדוכאים מלידה".
הוא שוב חייך ואמר: "הכי חשוב שיש לך הסבר לכל דבר, ואתה גם מאמין בשטויות שלך", ואז הוא הלך.
סיימתי לאכול, התמתחתי לקראת האספרסו הכפול, אבל בדיוק אז יוסי סתומיאן פנה למוישה "כיפה" ואמר לו: "אתה יודע, מוישה, נזכרתי שלפני 45 שנה, באימון כדורסל בגבעת וושינגטון, באת אליי וביקשת ממני חתימה".
מוישה התפוצץ מצחוק, ממש רטט, ואמר לי: "קוף, תציל אותי ממנו. הבנאדם מדמיין, אבל מאמין במה שהוא מדמיין. שאני אבקש ממנו חתימה? מי הוא, מייקל ג'ורדן?".
אבל יוסי לא ויתר. "אתה יודע איך אני זוכר את זה? כי אתה היחיד שביקש ממני חתימה, בכל החיים שלי".
מוישה כמעט נחנק, אני נאלצתי להתערב. "יוסי, חתיכת טומטום. לא שתית היום פרחי באך ואת שאר השיקויים שאתה רוקח לעצמך בתחנה המרכזית? למה באת לפה להעליב אנשים? איזו חתימה? אתה שיחקת באליצור פ"ת, בעיר שלא קיימת, 'כיפה' היה כוכב בהפועל חולון, שהייתה אימפריה, אין שחקן יריב שהוא לא הרביץ לו".
אבל יוסי התעקש. "נשבע לך, קוף. הלכתי ככה על השביל, פתאום הוא בא לקראתי, היה לבוש כמו דוס עם מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. הוא היחיד שביקש ממני, אני נשבע לך".
מוישה כבר היה רטוב מדמעות של צחוק, המצב היה אקוטי, אז טלפנתי לשימעל'ה הגמד. הוא אפילו לא אמר הלו, אלא מיד פתח: "נו, מה כבר עשה לך הסתום? שוב הוא לא קבע לך תור בבריכה? סע אליו וכנס למים. תקבע עובדות בשטח. הוא כבר לא זוכר כלום".
היסיתי אותו מיד. "שימעל'ה, יוסי במצב חמור, מעליב פה אנשים במשתנה. אף שהוא מכיר את מוישה 'כיפה' לפחות 20 שנה מהשכונה, פתאום הוא אומר לו שהוא ביקש ממנו, מיוסי, חתימה אחרי טורניר של אליצור".
"חחח... חחח... אני לא מאמין, חבל שאני לא שם. אבל שמע משהו שלא ידעת. בשבת ישבנו בקפה בכוכב הצפון. הגיעו שופט מחוזי ואשתו, שגרים בשכונה. קשקשנו וזה, פתאום יוסי עמד ואמר להם: אתם צריכים לשמוח שהייתה לכם הזכות להכיר את יוסי אטיאס. הם האדימו בפרצוף, קמו והלכו. כמעט הרגתי אותו, אבל הוא צחק כמו דביל".
שאלתי את סתומיאן אם זה נכון, הוא אישר את הסיפור, מוישה שוב התחיל לרטוט מצחוק. "קוף, חייבים לאשפז אותו, הוא מסוכן לסביבה. אני מזהה סימפטומים למאניה דפרסיה".
"מה זה אתה מזהה? אני כבר אבחנתי אותו מזמן. בוא נקווה שהוא יתאשפז מרצון, ולא ישלחו אותו להסתכלות".
חיסלנו את הקרחאנה, צריך ללכת לעבודה. כיפוש הודיעה לי בוואטסאפ שהחברות מארגנות לה ערב נשים ליומולדת, וזה יקרה בבית אריה אצל אסנת.
"אין בעיה, כפרע. בית אריה זו התנחלות מעבר לקו, אני אסיע אותך, ואבוא לקחת אותך בלילה. עליי".
היא לא העריכה את המחווה. "לא, מאמי, תודה, אבל אני אנהג לשם בעצמי, אתה יכול לסמוך עליי". אז זהו, שאני ממש לא סומך. "די, די עם השטויות, כיפוש. נהיגה זה לא תחביב, זה מקצוע נדרש כדי להגיע לחינדק הזה. זורקים שם אבנים בדרך, את לא יודעת להגיב לאבן בשמשה הקדמית, אל תתווכחי איתי".
אבל היא התעקשה שהיא תיסע עם חברות מוקדם, ותהיה בייביסיטר שתשגיח על הצדיק, עד שאגיע מהעבודה. הודעתי לה שהיא מדווחת לי מהציר, גם מדווחת על הגעה. "תבדקי לחץ אוויר בצמיגים, מים כחולים לניקוי השמשות, ותוודאי שיש לך מספיק דלק", ביקשתי ממנה. "חיים שלי אתה", היא ענתה, "עוד פעם אנחנו בהתקף חרדה קל? אל תדאג אני יודעת לנהוג". כן, בטח יודעת. כשאני רואה איך היא אוחזת בהגה, אני מתפלל בלב, מהפיחדון.
אף פעם לא הבנתי איך גברים מרשים לנשים לנהוג אותם. אני, קשה לי גם כשגברים נוהגים אותי, אני לא יודע מה לעשות עם הידיים, אני חסר מנוחה. חלפה שעה, אין דיווח, אז התקשרתי אליה. שמעתי את חברותיה ברקע בדיבורית. "מה, עוד לא הגעת? הייתי מגיע לבאר שבע בזמן הזה".
היא הסבירה שהן יצאו מאוחר, אבל לפי הווייז הן 20 דקות מהיעד. "רון, אל תדאג", צהלו חברותיה מאחור. "יש לה הרבה דלק והמון אוויר בצמיגים, נשבעות לך", הן התגלגלו מצחוק והוסיפו: "שריתוש, איזה פולני חרדתי מצאת לך".
הן הגיעו, היא דיווחה, אני התרעתי: "דיר באלאק לשתות אפילו טיפה של יין. אם תופסים אותך בינשוף, אני שובר את כל האוטו לרסיסים, את עוברת למוניות". היא הבטיחה שהיא אדם אחראי.
לא היה יותר מדי ספורט בטלוויזיה, הכדורגל העולמי בפגרה. מישהו כתב בטוויטר שאם זה יימשך יותר מדי זמן, יהיה בארץ שחזור של אירוע הירי המטורף שהפך לסרט של מייקל מור "באולינג לקולומביין", הסכמתי איתו. הזבל שיש על המסך בערוצים המסחריים, זה באמת אסון.
עברתי לנטפליקס לסדרה "משחקי הדיונון" מקוריאה הדרומית. כולם המליצו על הזבל הזה, אני באמת לא מבין מדוע. צפיתי בארבעה פרקים בפחות משעה בשיטת פאסט־פורוורד, הסיפור נראה לי מטומטם מדי, אז השארתי את שאר הפרקים ליום שבו אדרש למצב של ערנות מוחלטת. פתאום שרי הכלבה נבחה, הבנתי שכיפוש הגיעה לחניה.
ירד לי מפלס החרדה, היא הייתה מאושרת מהאירוע והמתנות, ואני נרדמתי. למחרת היא הגיעה מוקדם מהעבודה. אני יצאתי, פתאום חזר לי הדז'ה־וו מהנסיעה שלה אתמול. הלכתי לאוטו שלה, הבטתי בצמיגים, בכל הארבעה חסר אוויר. לפי מצב השמשה הקדמית, אין לה מים כחולים. נשמתי עמוק וטלפנתי אליה. "כיפוש, צאי למלא אוויר, עכשיו תצאי".
"חשבתי על זה בדרך, מאמי. עכשיו בדרך לשיעור תופים של גיא, אני אסדר הכל. תפסיק לדאוג כל הזמן. תרגיע, תחיה את החיים". כן, בטח. את הקילומטראז' שהיא נהגה בכל חייה עשיתי בשנה על משאיות בארה"ב, רק בחניונים של פריקה והעמסה. אז אני דואג.
הגעתי לדוקטור לדיאטנות קלינית. אישה מאוד מרשימה. היא שקלה אותי, 101.3 ק"ג על 1.88 מ', ואמרה שאני צריך לשקול 90 ק"ג, אז גם יירד לי ה־bmi לסביבות ה־20 וזה בסדר.
הסברתי לה שאני ממש בעניין. "מה אתה אוהב לאכול, רון?", היא שאלה. "אתה מקפיד על ארוחות מסודרות?".
"דוקטור, אני משתדל, לא תמיד מתאפשר לי".
היא: "טוב, בוא נתחיל. מה אתה אוכל בבוקר?".אני: "תפוגזר, אספרסו כפול, בייגלה קטנצ'יק עם סלמון וגבינה, גם מים עם לימון סחוט".
היא: "רון, זה מתכון לאסון. מה פתאום תפוגזר? תאכל תפוז וגזר אחד. במשקה יש שלושה תפוזים ולפחות שני גזרים".
אני: "אין סבלנות לקלף, זה גם מלכלך לי את הידיים, אני לא אוהב. לשתות פירות זה יותר עדיף לי, מכל הבחינות".
היא: "ולמה בייגלה? למה לא לחם דגנים, שאינו מקמח לבן?".
אני: "אני שונא את הלחמים החדשים. מלא גרעינים, והפרוסות מתפוררות לי ביד, זה כמו לאכול חמרה. כל החיים אני אוהב בייגלה או בייגל".
היא: "טוב, בוא נעבור לצהריים. מה אתה אוכל?".
אני: "אני לא אוהב בשר, גם לא עוף עם עצמות, זה מזכיר לי את החיה. אני מעדיף דגים, פילה בלי עצמות".
היא: "יופי. דגים זה מצוין! איך אתה אוכל את הדג? בתנור?".
אני: "אני לא מבשל, אני אוהב מטוגן בשמן עמוק. דג ים רק בשמן עמוק. כל שיטת הכנה אחרת מעליבה את הדג".
היא הסיטה את מבטה ממסך המחשב. "מה מטוגן??? מטוגן זה אסון. תאכל רק דג בתנור, עם צלחת גדולה של סלט וזהו. אתה יכול לעמוד בזה?".
אני: "אני לא אחזיק מעמד. אני חייב פחמימה ליד, תפו"א או אורז. אני גם צריך מנה ראשונה, את מבינה אותי, נכון? דג לבד לא משביע אותי ממש".
היא: "נכון, דג מתעכל מהר. שווארמה אתה אוהב? אתה יכול לאכול צלחת שווארמה וסלט ירקות?".
אני: "כן, בטח. מאוד אוהב שווארמה בצלחת, גם סלט. אבל חייב חיזוק של צ'יפס, טחינה, עמבה, לא יותר מפיתה אחת, אני מקפיד. לפעמים כשאני ממש בלחץ של זמן, אני אוכל מנת שווארמה בפיתה. וגם אם בא לי עוד אחת, אני מוותר, כי אני מודע".
היא: "שווארמה של פרגית, אני מקווה".
אני: "לא, לא פרגית. מערבב הודו עם עגל, או עגל עם כבש".
היא: "אבל אמרת שאתה לא אוהב בשר".
אני: "נכון, לא אוהב במיוחד. אבל על האש, או שווארמה, אני יכול לאכול. פרגיות זה בשביל ילדים, אני כבר לא ילד".
היא: "ומה קורה בארוחת ערב?".
אני: "תלוי בעומס. אם אני בבית, ולא אכלתי צהריים מסודרת, אז כיפוש מכינה לי דג בתנור עם פירה, או במיה וחצילים ברוטב אדום, כאלה. לפעמים מרקים. אני אוהב מרק, אבל עם תוכן, שלא יהיה דייסה, נגיד מרק גולש. לא אוהב עדשים ואפונה, או מרק כתום. מי אוכל אוכל ירוק וכתום? מה, אני חייזר?".
היא סובבה את מושבה אליי, והסירה את משקפיה. "תראה, רון, דיאטה היא התחלה של שינוי אורח חיים. אתה צורך כ־3,000 קלוריות ביום, בקלות. אתה צריך לאכול 1,200 קלוריות לכל היותר. אתה מבין אותי? בדרך חייך היום, אתה לא יכול להפחית משקל. אבל אתה הרי יודע את זה".
אני: "נכון, אני יודע. בגלל זה באתי אלייך, שתארגני לי תפריט שאני אוכל לחיות איתו. יש לי בעיה בדחיית סיפוקים".
היא: "רון, אני לא קונה את המשחק שלך. אתה טוב, אבל לא מספיק טוב. אתה באת אליי כדי שאמליץ בשבילך על אוזנפיק. אתה בוחר בפתרון הקל, הכימי, שימנע ממך לאכול, אז תפחית משקל".
אני: "את חושדת בכשרים, דוקטור. אבל אם הזריקה זה הפתרון היחיד, אני אחיה עם זה".
היא חייכה והמשיכה. "אתה יודע שיש תופעות לוואי לזריקה. אני חייבת להזהיר אותך. בחילות, עלול להתפתח דיכאון. לא כולם מגיבים טוב למצב של חוסר תיאבון".
אני: "דיכאון זה מצב צבירה בסיסי אצלי, כמו אצל כל האנושות. לא קל כאן, אבל את הרי יודעת. מתי אני מקבל את זה?".
היא: "אני אכתוב המלצה. אין שום ודאות שתקבל, גם הרופא שלך צריך להמליץ. אני רק מדגישה שכאשר תפסיק עם הזריקות ותחזור לאורח חייך, כל המשקל שתפחית, יחזור מהר. אתה תקפיד על זריקה פעם בשבוע? אתה תזריק לעצמך?".
אני: "אני אקפיד. כיפוש תזריק לי, היא הפלורנס נייטינגייל שלי".
היא: "כיפוש זו אשתך, אני מבינה. אני אוכל להיפגש איתה. זה בסדר מבחינתך? אני רואה במחשב שיש לך עבר של התמכרויות, אולי כדאי שניפגש היא ואני".
אני: "רק אם אני נוכח בפגישה. היא עלולה להתפזר בראש, אחרי שתפחידי אותה, אז ראחת פלסטין. לא תהיה לי זריקה. אני מכיר אותה, היא לא לוקחת שבויים".
היא: "חחח... למה תמיד אתם הגברים לא ישרים עם נשים. בסוף, אנחנו יודעות הכל. טוב, אני אתחיל בתהליך. יום טוב".
נפרדנו בחום, ירדתי מבסוט ממשרדה. היה קל יחסית, אבל הכי חשוב שהצלחנו במשימה. טלפנתי לכיפוש. "כפרע, הייתי עכשיו אצל דיאטנית. אני עומד בכל הקריטריונים לזריקה להפחתת משקל. תוך חודשיים אני מינוס שמונה קילו. מה את לגיד?".
היא ממש התרשמה מהביצוע הנקי. "יואו, איזה יופי, מאמי. למה לא לקחת אותי איתך? היא אמרה שיש תופעות לוואי? משהו שאני צריכה לדעת? תענה לי לאט, כי אני מרגישה מתי אתה משקר, גם אם אני לא אומרת".
"כיפוש, אין שום תופעות, זה עבר אישור FDA, כל העולם ואשתו משתמשים. יהיה יופי".
היא השתהתה עם תגובתה, אבל דיברה בשקט. "מאמי, יש תופעות לוואי, אני יודעת, כי קראתי על זה. אני אבדוק עד הערב".
כן, היא תבדוק אצל ד"ר גוגל, אבל זה לא מעניין אותי. בעוד חודשיים־שלושה אני אהיה רזה.