את מי מעניינת ועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי לממשלה? השם הארוך לבדו גורר משיכת כתף ומטיל שעמום. לכאורה, מה אכפת לאזרח מן השורה מי יבחר את ה”מנדלבליט” הבא. העיקר שיהיה כבר שקט. שש שנות כהונתו של היועץ מנדלבליט היו עמוסות רעשים ואפופות בעיסוק אינטנסיבי בענייני נתניהו ומשפחתו, החל מחקירות ועד ההחלטה להגיש כתב אישום שמתברר בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים. נדמה שמאז ומתמיד תפקיד היועמ”ש היה כרוך בסקנדל או בסערה זוטא.

אם לא בתהליך הבחירה, אזי במהלך הכהונה. יועמ”שים מושכים אש. לא מן הנמנע שזה יהיה גורלו גם של היועמ”ש הבא. קשה להפריז בחשיבותו של התפקיד. היועמ”ש הוא שומר סף של שלטון החוק, פרשן משפטי לרשויות המדינה, ראש התביעה הכללית ומי שמייצג את האינטרס הציבורי בערכאות משפטיות. בידיו להכריע גורלות.  

בינואר הקרוב יסיים מנדלבליט את כהונתו. שר המשפטים גדעון סער נערך מבעוד מועד ומינה חמישה חברים לוועדת האיתור: יו”ר הוועדה נשיא בית המשפט בדימוס אשר גרוניס, שר המשפטים לשעבר מאיר שטרית, ח”כ צבי האוזר, עו”ד תמי אולמן ופרופ’ רון שפירא. נניח הפעם בצד את השאלה מדוע רק אישה אחת חברה בוועדה (אין ספק שיש עוד משפטניות הראויות לכהן בה, לא כל שכן לשמש בתפקיד היועמ”ש) ונתמקד בתשומת הלב התקשורתית שמשך מינויו של שטרית.

על פניו הרזומה של שטרית התאים כמו כפפה ליד לוועדת האיתור. מי כמוהו מכיר את המערכת הציבורית, את השלטון המרכזי ואת השלטון המקומי, מי כמותו מילא שורה של תפקידים בכירים  - שר משפטים לשעבר כאמור שכיהן כשר גם במשרדים אחרים, פרלמנטר ותיק, פוליטיקאי מיומן, מהמנוסים במערכת הציבורית, המכיר אותה לפני ולפנים, שלא לדבר על יחסיה עם היועמ”שים לדורותיהם. אלא שעל כל אלה מעיבים פרסומי העבר על הסכם דמי השתיקה ששילם לכאורה לעובדת משק בית שעבדה אצלו, בנסיבות שלא התבררו עד היום. עוזרת הבית שמרה על שתיקה ולא התלוננה. שטרית לא נחשד, לא נחקר במשטרה ולמעשה מסרב עד היום להבהיר מדוע שילם לה, על פי פרסומים, סכום העולה על רבע מיליון שקלים. השבוע התברר שהכתם שדבק בו היה לו לרועץ.  

לא מעט גבות הורמו כששר המשפטים סער מינה את שטרית לחבר בוועדה. למען האמת, קשה להבין מה בדיוק חשבו לעצמם שני השועלים הפוליטיים הוותיקים, כיצד לא צפו את הביקורת ואת הסערה הציבורית הכרוכה במינויו של שטרית לוועדה שחבריה אמורים להיות ללא רבב ושכל תפקידה לאתר מועמדים ראויים למשרת היועמ”ש. על אף הגיבוי שקיבל מסער, הודיע שטרית כי הוא מתפטר מהוועדה. במכתב ששיגר לשר המשפטים כתב “דמי אינו הפקר. אני בז לכל המתחסדים והמתחסדות אשר בלי לבדוק לגופו של עניין התנפלו בעיוורון, כמוצאי שלל רב, על נושא שנדוש כבר ונדון לפני כשמונה שנים, שכולו שקר ועלילת שווא”.

תחושותיו הקשות של שטרית מובנות, אבל הוא זורה חול בעיני הציבור. מרגע שפרשת העוזרת נחשפה, לא היה בזמנו כלי תקשורת אחד שלא בדק את הפרטים וביקש הסברים. שטרית הדף כל שאלה, בחר בזכות השתיקה ועד היום לא שפך אור על הפרשה החריגה הזאת. מהצד האחר, צריך לשאול עד מתי האירוע הזה ירדוף אותו, האם בשל כך הוא מנוע מלשמש בתפקידים ציבוריים, האם אירוע אחד מחק את תרומתו ארוכת השנים, והאם לא חלה עליו התיישנות.

התשובות, כך נראה, טמונות בשתי התפתחויות חשובות שחלו בשנים האחרונות בחברה הישראלית שפיתחה סלידה ורגישות לפרשות שעולה מהן אבק של חשד להטרדה מינית (אבק שאינו שוקע בחלוף הזמן) ודרישה גוברת והולכת לשקיפות, לטוהר מידות וליושרה של נבחרי ציבור. שטרית לא הפנים שכללי המשחק השתנו, ולכן “עם כל הצער שבדבר” הוא נאלץ בצדק ללכת הביתה.